ימי בצורת – על עונתיות בעסק הקטן

ימי בצורת עונתיות בעסק הקטן - מה עושים בעונת היובש

"זו לא עונת יובש, זו בצורת של ממש".  הוא אמר לי וזמזם לו שיר עברי

"…וטוב שכך לעת עתה,
היא איתי – אני איתה.

ימי בצורת – 
עלי שלכת בתפזורת 
הימים ימי שרב 
והלילות ראשית הסתיו…"  (מילים: יעקב גלעד, לחן: מתי כספי).

לא חשבתי שהוא ידע את המילים של השיר הזה.
לא חשבתי בכלל שהוא מכיר את מתי כספי, ואת שיריו על מילותיהם.
וגם לא תיארתי לי, שהוא מסוגל לשיר אותם בדיוק מוסיקלי שכזה.

טעיתי.

אני לא מוסיקאית וגם אין לי אוזן עם שמיעה אבסולוטית או משהו. אני רק למדתי לפני 28 שנים לנגן גיטרה עם ספר השירים של מתי כספי, ולא ציפיתי שהתיקונצ'יק שבא לתקן לי את הציר שהתפרק, זה עם הקוקו המדובלל מאחורי קרחת מפוארת, שחוגג השנה 60. לא ציפיתי שהוא מכל האנשים בעולם יהיה שותף לאהבה שלי למתי כספי.

ימי בצורת - עונתיות בעסק הקטן, מתי כספי

ואני, כיועצת שיווק לבעלי עסקים עצמאיים, בסך הכל התעניינתי איך הולך לו בעסק.
אז התחלתי להתעניין, וגיליתי עולם שלם באיש הזה.

שמוליק בעל העסק

לשמוליק יש עסק קטן כבר הרבה שנים לציוד הגברה ותאורה לאירועים גדולים. האיש מרים הפקות מאד גדולות. ובין השאר עשה הגברה ותאורה ל…? נכון. מתי כספי!

"אז מה אתה עושה אצלי עכשיו?" אני שואלת. "מכרת את הציוד? סגרת את העסק?" אני מקשה.
"לא. מה פתאום. השתגעת??" הוא פותח עלי זוג עיניים. "אני מנסה להתפרנס, שלא אכנס לעוד חובות והלוואות כמו בעונה הקודמת." אשתי השנייה לא מרשה לי יותר לעשות שטויות.

אה, הנה עוד עסק עונתי. חשבתי
יש הרבה עסקים עונתיים.
עסקים שמשגשגים רק בחופשות וחגים כמו תחום המלונאות.
עסקים שמשגשגים בקיץ כמו הקייטנות.
עסקים כמו שלי, למשל, שנותנים שירותי ייעוץ סובלים מיובש בחודשים יולי-אוגוסט-ספטמבר. כי הלקוחות שלהם בחופשות, ולא מוכנים לדבר עם אף אחד עד אחרי החגים…
ודווקא בתקופה שאצלי יש יובש חוגגים מובילי הדירות, וגם כל תעשיית הדבש.

עונתיות

עסק עונתי, סובל מעונות יובש. וזה בסדר, זה מובנה במהותו. ואם הוא יודע להתנהל נכון ולתכנן את זה מראש, אז אין בעיה. אך אם גם העונה הברוכה היתה שחונה יחסית מכל סיבה שהיא, כמו שקרה בקיץ 2014 עם מבצע צוק איתן, אזי שבעונת היובש העסק יסבול מבצורת אמיתית.
ועונת בצורת כזו יכולה למוטט את העסק.

מה עושים?

בדיוק את מה ששמוליק עושה.
בעונת היובש מוצאים עיסוק משלים.

"אשתי דחפה אותי להיות תיקונצ'יק. נמאס לה שאני עושה עבודות תיקונים אצל כל החברים, השכנים והמשפחה רק כי יש לי את הידע ויש לי את הזמן, ואף אחד לא משלם לי על זה.

ו..וואלה. חכמה האישה הזו, זו השנה הראשונה שלא לקחתי הלוואה בחורף."

לעיתים "היובש" הוא לא כזה דיכוטומי. לעתים בעסק יש רק "שעות" מתות. אבל כאלו שמחלישות את כל העסק.

למשל בית קפה שעובד יפה מהבוקר, ומשעה שלוש בצהריים אין קהל. אבל יש עדיין עובדים, ויש חשמל, ויש חומרי גלם במטבח וחבל לסגור…  או ג'ימבורי שהוא מפוצץ בילדים משעה ארבע אחרי הצהריים, ועל אחת כמה-וכמה בסופי השבוע, בחופשות ובחגים, אבל בבוקר הוא פתוח בשביל שתי אמהות בחופשת לידה שמתנחלות על הכריות כדי להניק ולהעביר את הזמן…

גם כאן הפתרון הוא בעיסוק משלים.

ג'ימבורי יכול להפעיל צהרונית במיתחם. או חוגי-בוקר לאמהות בחופשת לידה.

בית הקפה, בדיוק כמו Bar Cafe אמיתי באיטליה יכול להפוך לבר אלכוהול אחרי השקיעה.

הסכנה הגדולה בבצורת היא לא רק הקיום הכלכלי של העסק, אלא גם הבטחון העצמי של בעליו.
בתקופה בה אין לקוחות ואין הכנסות, האמון של בעל העסק ביכולתו להמשיך להחזיק בעסק ולנהל אותו בהצלחה יורד, סימני השאלה והחששות מתחזקים ובעל העסק לא מוצא מספיק משאבים וכוח במצברים הפנימיים שלו כדי לספק את האנרגיות הרבות הדרושות מכל בעל עסק עצמאי בניהול, תחזוקה ושיווק העסק.

נקודות למחשבה

הנה כמה נקודות למחשבה, התייחסו אליהן כמו נווה מדבר
הן לא הופכות עונת יובש לעונה גשומה. אבל הן בהחלט שומרות על איזון הלחות:

☂  "דף נייר, עט ומכחול…"  שר מתי כספי – זה הזמן של בעל העסק לטעון מצברים, להיות עם המשפחה, לעסוק בהתחדשות, בעשייה יצירתית, בלמידה ובתכנון העונה הבאה שתחל בקרוב מיד עם סיום היובש.

☂  זה הזמן למצוא רעיונות נוספים שאפשר להתפרנס מהם. לא במקום העיסוק המרכזי. בנוסף. לצידו. משהו שנשען על הידע והניסיון שלכם? משהו שתמיד רציתם לעשות? משהו שכולם מבקשים מכם ואתם עוסקים בו רק כתחביב?

☂  אם עוד לא הצטרפתם לארגון נטוורקינג עסקי זה הזמן. שם תפגשו בעלי עסקים שיכולים לעזור לכם לקדם את העסק ולהזרים דם חדש למערכת.

Posted in One Man Biz, בלוג | Tagged , , , , | 4 Comments

ראיון עם אשה גדולה בעלת עסק עצמאי קטן לכבוד יום האישה הבינלאומי

יום האישה הבינלאומי נחגג כבר מעל 100 שנים, ובמהותו זה היום להראות כבוד ואהבה לנשים תוך ציון הישגיהן הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים.
לכבוד היום הזה, אני רוצה להכיר לכם את רבקה קליין הבעלים של 'עיצוב חופשי' בית הספר לתפירה ועיצוב אופנה. רבקה היא בעלת עסק עצמאי שעל-פי הפרמטרים של משרד הכלכלה נחשב לעסק קטן, אבל אני אומרת לכם שזה עסק ענק ושהיא מנהלת גדולה!!

הראיון הזה היה אמור להתפרסם בידיעות אחרונות או בלאישה. הם עוד לא מכירים את רבקה. עד שהם יכירו ויפרסמו ראיון כזה תזכרו איפה קראתם עליה לראשונה.  אבל קודם…

טיפה רקע לפני שנתחיל.

מדצמבר אני מלווה  כמרצה את הקורס להכשרת מעצבות אופנה בבית הספר לעיצוב אופנה 'עיצוב חופשי'  (http://www.shoham-fashion.com/) http://shoham-fashion.ravpage.co.il/itzuv-ofna

אני אחראית על לימודי היזמות, האסטרטגיה, השיווק והמיתוג. ועוד כמה נושאים שחשוב שיזמים שפותחים עסק קטן ידעו עליהם מבעוד מועד. וככה אני מלווה אותם לאורך השנה.

לוגו - יום האישה הבינלאומי - רבקה קליין 'עיצוב חופשי'
התמונות לקוחות מתוך האתר  http://www.shoham-fashion.com/

בשיעור האחרון אירחנו את המעצבת הגרפית עירית שני (סטודיו עירית שני)  להרצאה על מיתוג, שפה גרפית וניראות ויזואלית. בסוף ההרצאה התפתח דיון על ההשקעה הנדרשת במיתוג. והאם אפשר להתחיל עסק גם בלי זה.

ברור שאפשר להתחיל עסק קטן בזהירות, ולהיות זהירים עם הכסף המושקע. אך עם זאת, מי שהיא כל כך מכווצת מפחד, ולא רוצה לקחת כל סיכון, לא תהיה באמת בעלת עסק.
או לפחות מי שחושבת בקטן, תישאר עם עסק קטן.
האם אנחנו לא רוצות להקים עסק, כדי שהוא יגדל, ויפרנס אותנו בכבוד, ואף בנוחות??

הזהירות היא חשובה, ניהול הסיכונים הכרחי, אך אי אפשר בלי השקעה. אם לא נשקיע, גם לא נקבל ולא נרוויח. קטונתי. אבל זו אמונתי.
בקיצור, בשיעור האחרון בעודי יושבת לצידה של רבקה קליין הבעלים והמנהלת של בית הספר הזה, היא אומרת: "גם אני עסק קטן, וגם אני התחלתי בקטן".
קטעתי אותה באחת. "לא! את לא!!! את חושבת בגדול, ואת ממש לא מהווה דוגמה למישהי שצועדת בזהירות מתוך פחד משתק."
אמרתי ולא ידעתי כמה אני צודקת. אבל הרגשתי. הרגשתי בבטן שאני צודקת.
והחלטתי שאני מראיינת אותה, כדי לספר את הסיפור שלה. ולו רק כי אותי הוא מסקרן.

ראיינתי. הנה הראיון לפניכם. תגידו לי אתם, בסופו, אם לא צדקתי…  🙂

 שמלת ילדה רבקה קליין, עיצוב חופשי - יום האשה הבינלאומי

 

ביקשתי שרבקה תספר קצת על עצמה. כדי שנכיר.

אני בת 29, אני אמא לארבעה ילדים. נשואה ליחיאל וגרה ביצהר שבשומרון. את יודעת איפה זה? אחרי אריאל וצומת תפוח. קרוב לשכם. יחיאל עובד במועצה הדתית שומרון ומלמד בישיבה החדשה ביצהר. הילדים שלנו בני 8, 7, 5.5 ו-3. שתי בנות ושני בנים שיהיו בריאים.

אנחנו נפגשות בפורים, ואני מבקשת לראות את התחפושות שהיא תפרה להם.

עיצוב חופשי - בית הספר לתפירה ועיצוב אופנה, רבקה קליין - תחפושות פורים 2015
"את רואה? הגדולה התחפשה לסינית. השני למוכר עוגיות. השלישית למלכת הדובדבנים והצעיר לכהן הגדול.   באמת שהשקעתי רק זמן, וממש לא הרבה. ומבחינת כסף לא השקעתי יותר מ-100 ₪ לכל ארבעת התחפושות יחד. מאמינה?"
לא. אני עונה. השנה למזלי קיבלנו עבור יהלי תחפושת בהשאלה מחבר. בד"כ אני מזמינה בינואר תחופשת מ-eBay כדי לחסוך קצת. עברו הימים שההורים מכינים במו ידיהם תחפושות לכל ילד. אבא שלי היה משקיע. אני כבר לא טורחת מעבר לאיפור מושקע על הפנים.
"אנשים דווקא משקיעים היום. אבל אולי הם משקיעים יותר בכסף. הם משלמים לתופרת שתכין להם תחפושת על פי בקשתם, או שהם קונים ביוקר תחפושות שעשויות מבדים הכי זולים. אני תופרת לילדים דברים מאד איכותיים, שנשארים לאורך כל השנה בארגז תלבושות בבית והם משחקים בהם ונהנים!"

 

ומבלי שנתכנן זאת, נכנס על ההתחלה הקטע של הזוגיות השיוויונית לשיחה.

"הוא נמצא איתם הרבה, יחיאל. הוא מגבה אותי. הנה, הוא זה שנמצא איתם עכשיו כשאני פה יושבת איתך.  זה אחד הדברים שבזכותם אני יכולה לעבוד כמו שאני עובדת ולהצליח. הוא נותן לי יד חופשית. הוא עובד איתי בעסק. הוא למשל אחראי על הנהלת החשבונות, והקשר מול רואה החשבון."

יחיאל וההורות המעורבת והפעילה שלו עוד יחזרו בשיחתנו. מה שברור הוא שבאותו בית-קפה תל-אביבי בו אנחנו יושבות לצהריים יחד, כשאני לפני כנס נשים בלהב, והיא לפני פגישה עם המאמן העסקי שלה, באותו הרגע אין בינינו שום פער. כן, לה יש כיסוי ראש, ואצלי התלתלים משוחררים. לה יש חצאית ובגדים צנועים ולי מכנסי ג'ינס. היא מיצהר ואני מפתח תקווה. לה ארבעה ילדים ולי אחד בן שש, ועוד חייל מנישואיו הראשונים של פיני. אבל שתינו נשים עצמאיות בעלות עסקים, שחיות בזוגיות שיוויונית ושואפות קדימה ולמעלה. דומות. שונות.

[ תמונה של רבקה ויחיאל! ]

ספרי לי מההתחלה, אני מבקשת.

בגיל 19 סיימתי שירות לאומי והתחלתי לימודי ארץ ישראל והיסטוריה בבר אילן. לקח לי בדיוק חודש להבין שזה לא בשבילי. אני מאד מעשית. חיפשתי משהו מעשי וזה היה שם בעיקר 'חפירות'. אז החלטתי לעזוב. הסתובבתי קצת. חיפשתי את עצמי. כל הזמן רציתי ללמוד עיצוב, פשוט חשבתי שקודם כל אני צריכה ללמוד תואר, ואח"כ ללמוד עיצוב. אבל הבנתי שזה טיפשי, אם אני רוצה עיצוב אלך ללמוד עיצוב. בחודש אלול התחלתי ללמוד עיצוב אופנה בתל אביב.
היתה לי מורה טובה, ואני הייתי תלמידה מאד רצינית. שבועיים אחרי שהחלו הלימודים היכרתי את יחיאל… בחנוכה כבר התחתנו. וחודש אחרי החתונה פתחתי את העסק.

כלומר ממש בתחילת הלימודים?
כן.

מהכסף של החתונה הלכנו וקנינו מכונות תפירה תעשייתיות, קניתי ציוד. אמא שלי מאד דחפה אותי לא להתמהמה. להתחיל מיד לתפור ולמכור. אחרי השיעורים, אחת לשבוע הייתי הולכת לנחלת בנימין קונה בדים וחומרים ובונה דגם אחד חדש.

רוכסנים - יום האישה הבינלאומי - רבקה קליין 'עיצוב חופשי'

.

זהו. ככה התחיל העסק שלי. מכרתי בגדים. התחלתי עם חצאיות כי הייתי בתחילת הלימודים וזה יותר קל לתפור. כשסיימתי כבר יכולתי לעצב, לתפור ולמכור שמלות יפות, מיוחדות ומורכבות יותר.
מכרתי בגדים. התחלתי לעשות מכירות ביתיות. השתתפתי בירידים.

אחרי קצת פחות משנה נולדה ביתי הראשונה. והמשכתי. העובדה שהתחלתי מאד מהר עם העסק ולפני שהקמנו משפחה, זה המפתח מבחינתי. כי הילדים נולדו לתוך עסק משפחתי קיים. העסק היה פה לפניהם, והם השתלבו בתוכו. הם חלק. כשהם היו תינוקות יונקים, הם פשוט היו איתי בסטודיו למעלה. בבוקר כשהתינוקות ישנים הרבה זה יופי בשביל לעבוד בעסק…

נראה לי שלמישהי עם ארבעה ילדים שתרצה להקים עסק כיום, זה יהיה נורא קשה. איך משלבים בין הדברים? אצלנו זה חלק מהחיים שלנו. בהתחלה היו לנו שני חדרים בלבד. חדר שינה וסטודיו. אח"כ כשהילדים נולדו הוצאנו את הסטודיו אבל הוא במרחק של חמש דקות הליכה מהבית.  לפני ארבע שנים, בנינו את הבית שלנו וייעדנו את כל הקומה העליונה לסטודיו ולמשרד. זה חלק מהבית.

 

חיפשתי להבין איך יכול להיות שהיא כזו עצמאית ויזמית. מאיפה זה מגיע? מהבית?

לא. אף אחד במשפחתי אינו בעל עסק. אין לי מודל מהבית. אבל יש לי גב מלא מכל המשפחה. הם דואגים לי, הם מביעים חששות מתוך דאגה אמיתית, אבל הם לא עוצרים אותי, לא מעכבים אותי. הם מעריכים, מעודדים, מאד עוזרים. הם נותנים תמיכה משמעותית בי. בנו. ובעסק.

תמיד הייתי קצת שונה. תמיד הייתי דעתנית. קראתי הרבה. ניסיתי הרבה. תמיד חיפשתי דרכים שאחרים לא הלכו בהם. אם אפשר לעשות משהו בדרך מעט שונה, אני אבחר בה.
זה מאתגר אותי, וכשזה מצליח זה מאד כייף לי.
אני לא יכולה כשמישהו אומר לי מה לעשות!

המממ… אז איך יחיאל מסתדר עם זה?

הוא? פשוט אוהב אותי!  אומרת ומחייכת.
תראי ככה הוא מכיר אותי, מההתחלה. זה מה שאנחנו עושים יחד מההתחלה.
העסק גדל, ומצליח, עם זה אי אפשר להתווכח. זה לא אומר שזה לא קשה.
יש לזה מחירים. אבל זה כייף, יש סיפוק, וגם יש תגמול חומרי.

 

איזה מחירים אישיים אתם משלמים בגלל שיש עסק רציני בבית?

אני אתן לך שתי דוגמאות.

1.  מחיר קטן שאני משלמת. זה כשיחיאל מכין לילדים אוכל שאני לא אוהבת. קל ומהיר כזה. כמו אורז לבן, פסטה. צ'יפס. אני משתדלת להכין מרק, אורז מלא, ירקות. אבל המאמץ של לבשל לכל המשפחה מראש הוא גדול מדי, יש לי כל כך הרבה מה לעשות, שאני מוותרת על העקרון הזה. לא נורא. זה ויתור קטן. אני שמחה מאד שהוא איתם. הם כל כך מחוברים אליו. הוא נוכח בחיים שלהם וזה כל כך חשוב. הייתי שמחה אם אבא שלי היה יכול להיות איתנו כל כך הרבה. זה מה שחשוב באמת וזה מאד משמח אותי.

אוכל - יום האישה הבינלאומי - רבקה קליין 'עיצוב חופשי'

2.  מחיר גדול יותר שהוא משלם, זה כשהעסק שלנו עלול להתנגש עם הקריירה שלו. בסופו של דבר הוא עובד, ואם מזדמנת אפשרות לקידום בעבודה, הוא צריך לשקול את זה מול המחוייבות שלו גם לעסק וגם לבית ולמשפחה. הוא לא יכול לקבל החלטה שמנותקת מהצורך שלי להיות מחוץ לבית ולפתח את העסק. זו התלבטות. יש ויתורים.

 

מתי הפסקת לייצר בעצמך ועברת לייצר במתפרות?

אחרי כשנתיים העסק גדל, התחלתי למכור בחנויות של מעצבים. בירושלים, פתח תקווה, מודיעין, רחובות. היו לי מתפרות שהיו תופרות עבורי. גם אמא שלי פתחה חנות אצלה בבית. ומאד עזרה לי לייצר עוד הכנסות ולהביא עוד לקוחות לקו האופנה שלי. כל הזוגות הצעירים מקבלים תמיכה ועזרה מההורים בתחילת הדרך. זו היתה הדרך של אמי לעזור לנו. וזו היתה עזרה ענקית! וגם הבעת אמון מדהימה. אני חושבת שזה שווה פי כמה וכמה מסיוע כספי כי זה משהו שבנה אותי בסופו של דבר להתמודד עם החיים באופן עצמאי.

את האופנה שלי כיוונתי לנשים דתיות. כשאני התחלתי ב-2006 לא היה היצע גדול של בגדים שהם גם צנועים וגם מעוצבים. היה ואקום, ואני נכנסתי בואקום הזה.

אבל לא יכולתי לתת מענה לכולם. לקלוע לטעם של כולם, לתקציב של כולם, לכל המידות. היכולת שלי היתה מוגבלת, והצורך בשוק היה אדיר. נשים שלא מצאו בקולקציות שלי את מה שהן חיפשו, רצו לתפור בעצמן, והן ביקשו ממני ללמד אותן לתפור.

תפירה - יום האישה הבינלאומי - רבקה קליין 'עיצוב חופשי'

אחת השכנות ביקשה כמה פעמים שאלמד אותה, ואני אמרתי 'עיזבי. זה לא בשבילי. אני מעצבת. אני לא מורה'. הייתי כל כך עסוקה עם העסק, מתפרות. חנויות. מלאים. מכירות. לקוחות. עוד דגמים. עוד עיצובים. תזרים מזומנים. וכמובן הבית והילדים. כבר הייתי אמא לשלושה ילדים.

אבל בלילה התחלתי לחשוב איך בכל זאת אני אוכל לעשות את זה.

התחלתי בפרסום. קודם כל פירסמתי שאני פותחת קורס תפירה. עוד לא היה לי כלום. אבל רציתי לגשש את הדופק, להבין מה הצורך בשוק.

פירסמתי והתחילו להתקשר לקוחות. הייתי צריכה להמציא מה הקורס, וכמה הוא עולה. המצאתי!
12 שיעורים. 780 ₪ לכל הקורס. הקורס התמלא ואני רצתי לקנות מכונות תפירה מיד שנייה.

בהתחלה חשבתי רק על קבוצה אחת. כשראיתי שיש הרבה התעניינות החלטתי לעשות שלוש קבוצות. קבוצה למתחילות, קבוצה למתקדמות וקבוצה לנערות. בפועל תוך שמונה חודשים פתחתי 11 קבוצות. אחרי 8 חודשים יצאתי להפסקה קצרה של חופשת הלידה של הרביעי. 

וככה בעצם נולד בית הספר 'עיצוב חופשי'. המטרה שלי בבית הספר לתת לכל אחת את הכלים הכי טובים ופשוטים כדי שהיא תוכל לתפור לעצמה כל בגד שהיא רוצה שיתאים לה במידות שלה בסגנון שלה ובמחיר שנכון לה.

נהניתי מזה מאד. זה התאים לאג'נדה שליכי החלום שלי זה לאפשר לכל אחת ללבוש את הבגדים שהכי מתאימים לה מכל הבחינות – גם סגנון גם מידה גם צניעות וגם מחיר. כשאני מלמדת אני בעצם נותנת להן את האפשרות לעשות לעצמן את מה שהכי מתאים להן.

החלטתי לעשות רק את זה בעסק. אבל היו לי המון מלאים של בגדים שייצרתי.

פתאום, בסוף שבוע אחד מתקשרת לאמא שלי מישהי ומבקשת לקנות ממנה את כל הסחורה. הכל! בדיוק בזמן. מכרתי לה את הכל. והפסקתי לייצר.

 

את רוצה לומר לי שהפסקת לעצב ולתפור?

השתגעת? מה פתאום? אני לא יכולה להפסיק. אני תופרת המון. לעצמי. לילדים. למשפחה שלי. אבל אני כבר לא מייצרת בעסק. רק תופרת בשבילנו. בשביל הכייף. זה די מדהים, ביום שאני תופרת אני מרגישה שזה היה יום מאד פרודוקטיבי. יצרני. כאילו שבשאר הימים בהם אני מנהלת או מלמדת אני לא… חחח…

מכנסי בנים - יום האישה הבינלאומי - רבקה קליין 'עיצוב חופשי'

בינתיים הסתבר לי שחלק מהנשים שלמדו אצלי לתפור לא באמת משתמשות בידע הזה. הן מתרחקות מהאווירה בסטודיו ומהשעות של התפירה המשותפת ולא עוסקות בזה יותר. חיפשתי דרך לפשט להן את התהליך. להקל עליהן. ופיתחתי סרגל גזרות. אני כל הזמן חושבת איך לעשות את התחום יותר נגיש. והנה יש לי מוצר חדש בעסק שאני יכולה להציע ללקוחות שלי. זה גם מכניס לי עוד כסף לעסק וגם נותן ערך עצום ללקוחות.

השלב הבא בהתפתחות היה כהתחלתי לכתוב בלוג
לפרסם פוסטים עם רעיונות לקראת שבת, חגים, מועדים, שמחות. עם דוגמאות של דברים שתפרתי. והסברים ותמונות.

בעקבות הבלוג התחילו להתקשר נשים שביקשו שאגיע אליהן, הן הבטיחו שהן תארגנה קבוצה ואני רק צריכה לבוא ללמד. אחת התקשרה ממצפה רמון. אבל אני לא יכולתי לסוע כמה שעות לכל כיוון. זה ניהול זמן מאד לא יעיל מבחינתי. אז מה כן? התחלתי לצאת ללמד מחוץ לסטודיו שלי במקומות שהנסיעה אליהם לוקחת כחצי שעה בלבד.

וכשהביקוש עלה, בערך אחרי שנה וחצי התחלתי ללמד בקורסים אונליין. זה נשמע קצת כמו ללמוד שחיה בהתכתבות אבל זה לא. זה הולך נפלא. עבור חלק מהן זה טוב יותר אפילו משיעור תפירה בקבוצה!! הן מאד מרוצות. והן מצליחות. בדיעבד גיליתי שזה הרבה יותר טוב, כי הן מרגישות שיש להן שיעור פרטי ממש. אז עכשיו יש לי קורסים אונליין.

אך הביקוש המשיך לעלות, הקורסים היו מלאים ואני התחלתי להתעייף. אז פתחתי קורס להכשרת מורות ללימוד תפירה בשיטה שלי. וזה כבר קורס יותר יקר, כי המורות האלו הפכו לסוג של זכייניות בעסק שלי. וככה יש לי כעת 15 מורות ברחבי הארץ.

בגדים רבקה קליין, עיצוב חופשי - יום האשה הבינלאומי

וככה כל מדרגה שהעסק שלי טיפס בה ועלה, זה בעצם עוד מוצרים בעסק ועוד הכנסות. וזה מצליח כי כל מוצר /שירות כזה הוא מענה מדוייק לצורך של הלקוחות שלי. זה באמת נותן להן ערך. נותן להן את מה שהן רוצות.

וכשגם זה הצליח, השאיפות שלי גדלו עוד יותר. רציתי עוד לגדול. התעורר הצורך להבין עוד בעסקים ובשיווק, נחשפתי לעולם השיווק ולייעוץ העסקי. התחלתי לקחת ייעוץ עסקי ושיווקי. והתחלתי להשקיע בפיתוח שלי כבעלת עסק. תמיד הייתי אמיצה, אבל עכשיו אני יותר. תמיד הייתי נחושה אבל עכשיו אני יותר. גם אם "נולדים עם זה" חייבים להמשיך לפתח "את זה". העסק דורש התפתחות מתמדת כל הזמן. אי אפשר לעמוד במקום. הגעתי עם תכונות מסויימות אבל אני כל הזמן מפתחת ומשכללת את היכולות שלי ואת התכונות האלו.

מה התכונות שעוזרות לך להצליח?

תשובה בנאלית, אבל אמיתית לגמרי:

  •   נחישות.
  •   עצבים של ברזל.
  •   לא לוותר. אם משהו לא מצליח לי בדרך אחת, אני מנסה שוב בדרך אחרת.
  •   עקשנות – אם אני החלטתי אז זה מה שיהיה, ויהי מה.
  •   אני ורסטילית ומתאימה את עצמי למי שאני מדברת איתו. אני בקלות מתחברת לכל אחד.
  •   כשמשהו לא הולך לי, אני מתבאסת לשתי דקות, וממשיכה הלאה.

ספרי לי על משהו שלא הצליח לך?

פניתי לחברת טלמיטינג שיעזרו לי עם המכירות. השקעתי שם הרבה כסף, ולא רק שזה לא הצליח והכסף ירד לטימיון, הם גם שרפו לי כמה לידים טובים. זה ממש ביאס אותי אבל לא ליותר מדי זמן. התעשתתי, לקחתי שתי נשים שעובדות מהבית, לימדתי אותן, והן עושות לי מכירות של קורסי תפירה.

מה המפתח שלך להצלחה?

בגדול, הפורמט שבו התחלתי את קורסי התפירה חוזר על עצמו בכל דבר שאני עושה. אני קודם מוכרת רעיון על הנייר ואח"כ מפתחת את המוצר. מפרסמת רעיון חדש, מקבלת פניות של לקוחות, מגששת את הדופק, בודקת את הצורך, סוגרת מכירה, ואז מתאימה את המוצר או השירות בדיוק לצרכים של הלקוחות.

מה עוד?

לא לפחד לדבר על כסף ולומר שאת רוצה כסף. אני רוצה שיהיה לנו כסף. זה יאפשר לי לעשות הרבה טוב, לקהילה, למשפחה הרחבה, לילדים שלי, ולנו.  🙂

מה הכי חשוב לדעתך בעסק?

שיווק ומכירות. אני חושבת שרוב האנשים לא אוהבים לעשות את זה. אני למדתי שזה חשוב, ולמדתי לאהוב את זה.

איזה מסר היית רוצה להעביר ליזמיות?

יש לי שניים:

1.   הפחד תמיד נמצא. אנשים חושבים שאני לא מפחדת. אבל זה לא נכון. יש לי הרבה פחדים. ככל שהעסק גדל, ההשקעות גדלות. ההוצאות גדלות. הסיכונים גדלים. זה מפחיד. אבל אני לא נותנת לפחד לעכב אותי, הוא הולך לצידי, שומר עלי, אבל לא מפריע לי. לא לתת לפחד לנצח.

2.   אל תחכו שהכל יהיה מושלם, כי אחרת לעולם לא תצאו לשוק. להתחיל. להתחיל מהר. להתחיל עכשיו.

רבקה קליין, עיצוב חופשי - יום האשה הבינלאומי

אז רבקה, מה את אומרת, את עסק קטן?

אולי את צודקת. עכשיו כשאני שומעת את עצמי מספרת לך על הדרך שלי, אולי את צודקת. התחלתי כעוסק פטור, גדלתי לעוסק מורשה והיום … אני חברה בע"מ.

וזה לא מספק אותי. אני רוצה עוד. רוצה בגדול. יש לי שאיפות מאד גדולות. ככל שהעסק גדל כך גם השאיפות שלי גדלות.

את מודל מעורר השראה. תודה רבקה. כל כך צעירה וכבר עם כל כך הרבה ניסיון וחוכמת חיים!

 

ומבחינתי זה הדבר. מי שיכולה לראות את העתיד שלה, לדמיין אותו, ולצעוד לקראתו ללא לאות, יש לה סיכויים להגיע אליו. מי שלא מצליחה לראות אותו, ולא מצליחה לדבר עליו בקול רם, הסיכויים שלה קטנים באופן משמעותי.

בהצלחה לכולכן
ויום האישה שמח!

Posted in One Man Biz, בלוג, כללי | Tagged , , , , , , | 11 Comments

גל שוקולד ויראלי שטף את ישראל

אתמול, יום ב'  22.2.2015 החל לרוץ ברשתות החברתיות הסרטון הלא-כייפי הזה (השאוב מערוץ היו-טיוב של ערוץ שתיים) שמראה נוסעת שמתעמתת באלימות עם דייל ישראייר על שוקולד

 

ומיד לאחריו, שטף גל של עמדות, פרשנויות, התייחסויות בכל ערוצי המדיה, וגל ויראלי של תמונות, אימג'ים, וממים יצירתיים, משעשעים, שמציבים מראה.
אז בואו נסקור את הפרשנויות של האנשים היצירתיים האלו
בלי מילים.

אחד הראשונים שהתפרסמו היה של 'ופלים מן' מתוך דף הפייסבוק של המותג

שוקולד בטיסת ישראייר לורנה - ופלים מן
שוקולד בטיסת ישראייר לורנה – ופלים מן

.

אח"כ ראיתי את טל מאיר בפייסבוק עם הדבר המצויין הבא:

שוקולד בטיסת ישראייר לורנה - טל מאיר
שוקולד בטיסת ישראייר לורנה – טל מאיר

.

זה של אבנר רסל

שוקולד בטיסת ישראייר לורנה - אבנר רסל
שוקולד בטיסת ישראייר לורנה – אבנר רסל

 

את שוקולד השחר ראיתם?

שוקולד בטיסת ישראייר לורנה - השחר העולה
שוקולד בטיסת ישראייר לורנה – השחר העולה

.

מעיין  פרוינד-סיגלר מ-awesome    נראה לי טיפה מבואס מהמצב…

שוקולד בטיסת ישראייר לורנה - מעיין פרוינד-סיגלר
שוקולד בטיסת ישראייר לורנה – מעיין פרוינד-סיגלר

.

גד פוליטי בגירסת הארס

שוקולד בטיסת ישראייר לורנה - גד פוליטי
שוקולד בטיסת ישראייר לורנה – גד פוליטי

.

והנה המזבלה במם מדליק

שוקולד בטיסת ישראייר לורנה - המזבלה
שוקולד בטיסת ישראייר לורנה – המזבלה

.

טל פרידמן העלה לדף שלו בפייסבוק סרטון שבו הוא הלחין ומבצע שיר שכל מילותיו לקוחות מתוך הדיאלוג האלים בין הנוסעת לדייל.   וואוו
https://www.facebook.com/video.php?v=662836000505603

שוקולד בטיסת ישראייר לוורנה - טל פרידמן
שוקולד בטיסת ישראייר לוורנה – טל פרידמן

.

דני קמושביץ העלה את גירסת שוקולד פרה. פסססט…

שוקולד בטיסת ישראייר לוורנה - דני קמושביץ
שוקולד בטיסת ישראייר לוורנה – דני קמושביץ

.

ושוב המזבלה, הפעם על פי רעיון של בכור בר-תור

שוקולד בטיסת ישראייר לורנה - בכור בר-תור
שוקולד בטיסת ישראייר לורנה – בכור בר-תור

.
עידן אליצור הבעלים של "מגנט לייקים" יצר את זה:

שוקולד בטיסת ישראייר לורנה - עידן אליצור מגנט לייקים
שוקולד בטיסת ישראייר לורנה – עידן אליצור מגנט לייקים

.

אוי. פתאום ראיתי את מה שאמיר שיבי העלה. מדליק.

שוקולד בטיסת ישראייר לוורנה - אמיר שיבי
שוקולד בטיסת ישראייר לוורנה – אמיר שיבי

.

ולסיום, איך נראה העימות האלים הזה בשפת הסימנים??

נו. מה אתם אומרים??

Posted in בלוג, כללי | Tagged , , , , , , , | Leave a comment

ספקית ממליצה על קליניקה פלוס+

בכל אתר שתבקרו, תוכלו למצוא לשונית שנקראת 'לקוחות ממליצים'. אני מבקשת לייסד היום לשונית חדשה שתיקרא: 'ספקים ממליצים'.

קליניקה פלוס+  מותג ותתי מותגים שמייצרים משפחה ממותגת

היום אני רוצה להמליץ לכם על לקוחותי קליניקה פלוס+.

קליניקה פלוס+  היא מרכז לרפואה מותאמת למשפחה. זהו בית רופאים שונה בנוף הרפואה המוכר והזמין לנו. קליניקה פלוס+ נותנת פתרון מקצועי, מלא ומשולב, שמותאם באופן אישי לכל משפחה ומשפחה, שיש לה בעיה המשפיעה על המטופל וכן על כל משפחתו, ומתאימה במיוחד למשפחות שלא מצאו פתרון מספק במערכת הרפואית הקיימת. בקליניקה מציעים מענה לבעיות אסטמה, השמנת ילדים ונוער, הפרעות קשב, ואורטופדיה.

ד"ר מיכל חמו לוטם

הכל התחיל לפני כחצי שנה, אז השתתפתי באחת מהסדנאות יוצאות הדופן של יונית צוקהבלוגריסטית . פגשתי שם את ד"ר מיכל חמו-לוטם. נשבעת לכם שישבתי קיצרת רוח, ממש על הקצה של הכסא עד שיונית איפשרה לנו לצאת להפסקה, ויכולתי לדבר עם מיכל, כי היה ברור שאשה כזו אני לא פוגשת כל יום, ושאני לא מתכוונת לאפשר לה להתרחק יותר מדי.  😉

נפגשנו לראשונה בקפה 'רביבה וסיליה' לפגישת אחת-על-אחת בה סיפרנו קצת יותר בהרחבה על העיסוקים של כל אחת מאיתנו, ומיכל סיפרה על מיזמים חדשים שבאחד מהם היתה רוצה לשלב עבודה איתי. (כנסו לאתר שלה, ואח"כ גם לבלוג שלה. תאמינו לי, לא פגשתם אישה כזו, כמה יוזמה, כמה עשייה, משמעותית, חיובית וכמה מנהיגות באשה אחת.)
וכך, מצאתי את עצמי מצטרפת לצוות עבודה יוצא דופן שיזם את קליניקה פלוס+, במטרה לסייע להם לבנות אסטרטגיה וללוות אותם בתהליך המיתוג של הקליניקה. נכנסתי לחדר בו ישבו ד"ר צחי לוטם, דפנה סלוצקאי, אורנה אזולאי ובשמת ליבובסקי. והתקנאתי בצוות הזה. איזו דינמיקה, איזו אווירה, איזו תרבות דיבור, איזה יחד-נֶס (Yachad-Ness), איזו מחוייבות, איזו חברוּת.
הם סיפרו לי על החלום שלהם. ואני התחלתי להצטער שהם לא הקימו את הקליניקה לפני כמה עשרות שנים. בכל זאת יש לי אסתמה מגיל 15 בתוספת עוד כמה מתנות שכאלו…

כשאני עובדת עם לקוחות שלי על פילוח שוק, פעמים רבות אני מנסה להגיע אל הפילוח הנכון לא דרך זיהוי הפלח באוכלוסייה שיש לו כסף, לא דרך איתור הפלח באוכלוסייה שנמצא קרוב גיאוגרפית, אלא דרך איפיון לקוח אחד שכבר קיים ופעיל בעסק, ושאותו בעל העסק (הלקוח שלי) היה רוצה לשכפל. אבל ממש. לשבֶּט.

למזלי הטוב, מאז שאני עצמאית יש לי כמה וכמה לקוחות שאותם הייתי מוכנה לשבט, לשכפל ולהכפיל משנה לשנה. וחד משמעית ד"ר מיכל חמו –לוטם ביחד עם הצוות שלה, היא אחת מהם.

למה?

  • כי היא וכל האנשים שעובדים איתה חכמים.
  • כי היה לי מעניין ומאתגר איתם
  • כי הם צוחקים המון במהלך העבודה
  • כי הם באו לעבוד באמת, לא מפחדים מקשיים. מדברים בצורה גלויה ופתוחה.
  • כי הם גמישים, פתוחים ללמוד, ומקשיבים באמת.
  • כי הם ניהלו את פרוייקט ההקמה עם לוחות זמנים ותקציב כל-כך ברורים, שלא היתה ברירה אלא לשמור על קצב עבודה גבוה, והמומנטום של התהליך האסטרטגי הוא כל כך חשוב להצלחת תהליך המיתוג כולו!
  • כי בסוף הפגישות תמיד בא לי להישאר שם עוד.
  • כי בסוף תהליך העבודה רציתי שהם פשוט יהפכו להיות חלק מהחברים שלי
  • כי אני מאמינה בלב שלם בחזון שלהם.
  • כי הם יודעים כל כך יפה לומר תודה ולפרגן מכל הלב. וזה כל כך לא מובן מאליו.

 

אז מה אני אומרת?

ראשית, תודה על האמון שנתתם לי. על ההקשבה. על הפתיחות. על הכנות והמוכנות האמיתית לקבל את מה שאני אומרת גם כשזה לא התיישב בדיוק עם מה שחשבתם, תכננתם, כתבתם, הכנתם מבעוד מועד.

תודה על הפרגון הנדיב  (כאן ביו-טיוב:   http://youtu.be/ExmfWZtp4oU    וכאן באתרכם:  http://bit.ly/ClinicPlus    וכאן בפייסבוק:  http://on.fb.me/1z8bC5c  )!

 

ולכל מי שהגיע עד כאן, וגר באזור השרון, ודואג למישהו בסביבתו הקרובה שחי חיים פחות איכותיים בגלל אסתמה, השמנת ילדים ובני נוער, או הפרעת קשב, תדעו שיש למי לפנות. בתור התחלה רק תרימו טלפון להתרשמות, או לייעוץ ראשוני. אני בטוחה שתבינו לבד שזה המקום היחיד שיכול להביא באמת פתרון עמוק ומקיף למי שסובל ולמשפחתו.

מיכל, צחי, דפנה, אורנה, בושמת – באהבה גדולה ♡.

 

סטודיו T - פיתוח שפה גרפית, ניירת, כרטיסי ביקור, אתר סלולרי ועוד עבור קליניקה פלוס+

ואם כבר בפירגונים עסקינן, אז עוד מילה טובה לסיום.

תודה גדולה לקולגות שעובדים איתי בשיתוף פעולה מקסים. שכייף להמליץ עליהם כי הלקוחות שלי מרוצים!
למקדם האתרים האחד והיחיד – רונן ויינשטוק, שעוזר להפיץ את הבשורה לכל מי שצריך מזור ומרפא.
לקופירייטר, שהוא איש אסטרטגיה משובח ומנוסה בפני עצמו – ערן רותם שעזר כל כך הרבה ב-Naming ובעצם בכל אתגר בדרך למיתוג.
למעצבת הגרפית הבעלים של סטודיו T – תמר שפי שעשתה את כל היופי הזה כאן למעלה.
כולם מעורבים בהצלחה בהוצאה לאור של המותג החדש והמרגש הזה 'קליניקה פלוס+'. שאפו לכם!

Posted in בלוג, המלצות | Tagged , , , , , , | Leave a comment

באיזה קצב הלקוחות יאמצו אל ליבם את העסק שלכם?

אדם עם רעיון פותח עסק. מה שמעסיק אותו זה כמה מהר הוא יוכל לראות מזה כסף?! בעיני גם עסק קטן הוא רעיון חדש שלוקח זמן עד שהלקוחות מאמצים אותו. והמחשה נפלאה לתיאוריית אימוץ חדשנות קיבלתי משיחה בארוחת ערב שבת משפחתית.

מחכה לאימוץ - עסק קטן הוא רעיון חדש שלוקח זמן עד שהלקוחות מאמצים אותו - אימוץ חדשנות
/
ערב שבת. ארוחת ערב משפחתית. צעירת האחייניות שלי מתגייסת בעוד חמישה ימים וכל המשפחה התכנסה לארוחה משותפת לכבודה. עם מתנות, מילים טובות ומאכלים מחממים. בסוף הערב, התיישב לידי גיל, בן משפחה מאחד הצדדים (אתם יודעים איך זה דודים, בני דודים, גיסים, גיסות… המשפחה המורחבת) איתו אני מתרועעת בד"כ רק פעמיים בשנה… בחגים, ואומר לי שהוא רוצה להיפגש איתי, ככה מחוץ לאירוע המשפחתי.
הוא אמר שהוא עוקב אחרי בפייסבוק ושזה מאד מרשים מה שאני עושה. ואז הוא התחיל לשאול כל מיני שאלות, שמעסיקות אותו בהקשר לרעיון שיש לו איזה זמן בראש.
"האם את מלווה רק נשים בעלות עסקים? האם מה שאת עושה זה רק ייעוץ? האם את יודעת לעזור בפיתוח מוצר? האם את יכולה לעשות בדיקת כדאיות? תכנית עסקית? מה בעצם את עושה? "

זה היה פירגון מקסים. ששימח אותי. אבל לא בשביל זה התכנסנו כאן. אני משתפת אתכם, כי זה הזכיר לי את "דיפוזיית החידושים" או אימוץ חדשנות (או באנגלית Diffusion of innovation) ורציתי לספר לכם איך זה קשור לעסק שלכם.

אז קודם כל אסביר את המונח:
פעפוע החידושים הוא תהליך שעובר כל רעיון או מוצר חדש בהפצה שלו בין אנשים. התיאוריה שמסבירה כיצד מתפשטת חדשנות בין אנשים וחברות היא של אברט רוג'רס (Everett Rogers). הוא הגדיר את התהליך הזה כתהליך שבו החידוש מועבר בערוצים מסויימים לאורך זמן בין חברים המשתייכים למערכת חברתית מסויימת. מועברת בערוצים מסויימים כלומר ערוצי תקשורת. תקשורת בינאישית וגם תקשורת המונים.
לתהליך של אימוץ החידושים יש שבעה רכיבים (החידוש עצמו, המאמצים של החידוש, ערוצי החידוש, הזמן והמרחב, סוכני השינוי והמערכת החברתית). אבל אותי מעניין לדבר על אחד מהשבעה, על מאמצי החידוש. מי הם מאמצי החידושים?
על פי רוג'רס אפשר לחלק את החברה/הקהילה לחמש קבוצות/סוגים של אנשים: המחדשים, המְאַמְצים המוקדמים, הרוב המקדים, הרוב המאחר והמשתהים.

1. המחדשים (Innovators) – הם הראשונים לאמץ חידושים, אלו אנשים המוכנים לקחת סיכונים. ולנסות דברים חדשים שהם לא מכירים. הם גם מחפשים חידושים והם גם מאתרים חידושים.
2. המְאַמְצים המוקדמים (early adopters) – הם השניים לאמץ חידושים. הם מובילי דעה, לרוב אלו אנשים צעירים, בעלי מצב כלכלי-חברתי גבוה.

3. הרוב המקדים (early majority) – אלה נוטים לאמץ חידושים בקצב משתנה, בדרך כלל בתמיכה של המאמצים המוקדמים.
4. הרוב המאחר (late majority) – אלה נוטים לאמץ חידושים מאוחר יותר משאר האוכלוסייה, הם ניגשים לחידושים בחשדנות רבה.
5. המשתהים (laggards) – אלה נרתעים מחידושים ושינויים ונוטים להיות מבוגרים בגיל. הם מעדיפים לדבוק ב'מסורת', בישן ובמוכר.

את הפיזור באחוזים של כל אחת מהקטגוריות ניתן לראות בגרף הזה של אימוץ החדשנות

אימוץ חידושים Diffusion-of-Innovation - באיזה קצב הלקוחות יאמצו אל ליבם את העסק שלכם?
מקור: Diffusion of innovation מהבלוג של Jeff Bullas במאמר על גוגל פלוס. בקישור – http://www.jeffbullas.com/2011/07/19/7-reasons-why-google-drives-hyperactive-engagement/


בואו ניתן דוגמה, זה ימחיש את העניין

חישבו למשל על הסמארטפון.
מתי היה לכם סמארטפון לראשונה? למי במשפחה או במעגל החברים שלכם היה את הסמארטפון הראשון? האם להוריכם כבר יש סמארטפון ומה עמדתם כלפיו? האם הם רואים בו את היתרונות הרבים, והם התיידדו איתו ברמת שימוש יומיומית או שהוא עדיין האוייב שמסית את תשומת ליבם של הילדים משולחן הארוחה המשפחתית?
כשחושבים על דוגמה מוחשית רואים שהתיאוריה ממש מתלבשת יופי. את מכשירי הסמארטפון הראשונים רק מעטים יכלו להרשות לעצמם לרכוש. והמכשירים הראשונים האלו עדיין סבלו מהרבה 'מחלות ילדות' שרק המהמרים = החדשנים וההמאמצים הראשונים היו מוכנים לסבול. הם מוכנים היו לסבול את מחלות הילדות כי הם הרוויחו את המעמד של החדשנים, אלו שהם המגניבים, שתמיד הם הראשונים לדעת על הטרנד הבא. על הדבר הגדול הבא.

ואיך זה קשור אלינו?
גם העסק שלנו, של כל אחד מאיתנו, הוא חדש. כשהוא מופיע לראשונה הוא חידוש בשוק. אנחנו מצידנו מצפים מהלקוחות לאמץ את העסק שלנו על מוצריו ושירותיו אל חיקם מיד מתוך האמונה שיש לנו משהו נפלא להציע ללקוחות. אבל בעצם לא לכולם זה מתאים. החדשנים וגם המאמצים המוקדמים יהיו מוכנים להתנסות בשירותים שלכם, גם אם אתם בתחילת הדרך. אבל אדם שמשתייך לרוב המאחר, לא יקח סיכון.

זה קרה לי לפני שנתיים. חברה בינונית בגודלה חיפשה משרד לעשות איתו מיתוג. חברה שהיא מעצבת גרפית ביקשה שאצטרף אליה כדי שביחד נוכל לקחת את העבודה, אני אעשה את האסטרטגיה והיא תעצב. הלקוח לא לקח אותנו, בעיקר משום שהוא הבין שהשלב הראשון של האסטרטגיה הוא קריטי ואני הייתי רק בשנה הראשונה של העסק, עם מעט לקוחות מרוצים שיכלו להמליץ עלי. והוא לא לקח את הסיכון. אנחנו חד משמעית יכולנו לתת לו שירות מצויין, ולענות על כל הצרכים שלו, אבל הוא לא היה מהטיפוס המהמר…

גיל (אותו בן משפחה) שפנה אלי הערב גם הוא משתייך לרוב המאחר. במשך ארבע שנים הוא צופה מן הצד בצמיחה של העסק שלי, והוא עושה זאת בעקביות, מסתבר, דרך הפייסבוק. גיל לא עושה שום סימן שהוא עוקב. הוא לא משאיר לייק, לא מגיב, לא משתף. אבל אחרי שעמד מן הצד מספיק זמן, הוא הרגיש מספיק בטוח לגשת, להחמיא וגם לבקש עזרה.

אז מה אני אומרת?
המודל הזה ממחיש בצורה ויזואלית נהדרת, למה אנחנו חייבים להתאזר בסבלנות, ולהתמיד בנחישות לאורך זמן. קהל הלקוחות שלנו רואה אותנו, הוא מודע לקיום העסק שלנו, והוא לגמרי חושב שיש לנו משהו רלוונטי להציע לו, אבל הוא צריך יותר בטחון כדי לגשת, להתעניין ולרכוש, ואנחנו פשוט צריכים להיות שם בהתמדה לאורך זמן, עד שיהיו לו מספיק הוכחות שיאפשרו לו לקבל מאיתנו את השירות או המוצר לו הוא זקוק.

אז אם העסק שלכם בתחילת דרכו, ואם יש לכם אדרנלין, מוטיבציה ואנרגיה לצמוח, אל תשרפו את הכל בהתחלה, שלא תתעייפו, היו חסכוניים באנרגיה שאתם משקיעים (חישבו על ריצת מרתון) כי הדרך ארוכה.

.

Posted in One Man Biz, בלוג | Tagged , , , , , , | 10 Comments

תגידו לו שאני אמרתי !

אין בעל עסק עצמאי שעובד איתי, או שלמד באחד מהקורסים שלי שלא שמע ממני את ההמלצה החד משמעית והגורפת: 'תדפיסו כמות קטנה של כרטיסי ביקור ו/או פלאיירים. ואם בית הדפוס יגיד לכם שזה יותר משתלם להדפיס 1,000 עותקים, תגידו לו שמיכל אמרה שהיא לא מרשה'.

 

תגידו לו שאני אמרתי - על עבודה עם בית דפוס
http://tiaknight.deviantart.com/art/mom-because-i-said-so-369730569

הכל התחיל כשהגעתי ערב אחד לקבוצת נטוורקינג כאורחת, ועל הכסא חיכה לי פלאייר קטן וקצת מכוער. בואו נתפשר על סתמי. שכל מה שבא לי לעשות איתו זה להשליך אותו על הרצפה. אבל זה לא נעים, בעל העסק שחילק לכולנו את הפלאייר הזה ייעלב. הוא נמצא כאן איפשהו בחדר. חוצמזה שזה גם מלכלך.
לא שאני מבינה, איך הוא לא נעלב כשאני ממקמת עליו את ישבני… נו טוב. מילא.

מאוחר יותר, במהלך הסבב להצגה עצמית בשישים שניות, נעמדה מאמנת אישית מרשימה ומעניינת. בהפסקה ניגשתי אליה וביקשתי כרטיס ביקור.
היא אמרה: 'אבל הנחתי לכולם על הכסא פלאייר'.
"אה…" גימגמתי מולה "היה נדמה לי שהשם המופיע בפלאייר שונה מהשם שהצגת את עצמך…"
'זה נכון, זה בגלל שהתגרשתי בשנה שעברה.' היא ענתה.
"אז למה את עדיין מחלקת את הפלאייר הלא מעודכן הזה?" שאלתי (ונמנעתי מלהוסיף לו מילות תיאור אחרות).
'כי נשארו לי עוד כמה מאות עותקים.'

תגידו לו שאני אמרתי - פוסט על הדפסות של חומרים שיווקיים בבית דפוס

תעצרו רגע! תחשבו על זה.
פלאייר בגודל A5 בהדפסה צבעונית דו צדדית באלפי עותקים עולה כ-400 ₪ !!!
אם הוצאתם לפני שנתיים 400 ₪ (הוצאה שיווקית המוכרת במס כמובן, והנמצאת בהישג הכיס של כל בעל עסק קטן) ונשארו לכם עד היום עוד 1,000 עותקים שהפכו כבר ללא רלוונטיים, זירקו אותם למיחזור, או תנו אותם לגן הילדים הקרוב לעבודות יצירה. בלי היסוס בכלל.
השקיעו בנוסח חדש, בעיצוב חדש. בהדפסה חדשה. התרעננו. זה יהיה לכם יותר כייף. ויהיה עבור העסק שלכם הרבה יותר אפקטיבי.
ואל תשכחו להזמין הפעם כמות קטנה יותר. כדי שתוכלו בעוד שנה להתחדש שוב, בלי לזרוק, פשוט כי תיגמר לכם הכמות…

והנה היום, בדרך לביקור בחדר השירותים של בית קפה תל אביבי, ממש ליד דלת הכניסה לשירותים היו מונחים פלאיירים וכרטיסי ביקור. כיוון שהייתי עם בני הקטן, הוא התעניין בכרטיס אחד, שבגב הכרטיס היה איור מאד יפה של פסנתר. הרשיתי לו לקחת אחד.
וכעת, שעת ערב, הכרטיס מונח לפני על הדלפק במטבח. אני הופכת בו, מתעמקת ומגלה להפתעתי ש… חחח…
זה מורה לפסנתר. כשהוא הדפיס את כרטיסי הביקור הוא היה סטודנט שנה ג' ב'רימון'.
מאז הוא כבר בטח סיים את הלימודים שם… כי היא מחק את בטוש שחור את המילים 'סטודנט שנה ג"

תגידו לו שאני אמרתי - פוסט על הדפסות של חומרים שיווקיים בבית דפוס

נו? לא שווה להדפיס כרטיסים חדשים שעליהם יירשם בגאווה 'בוגר בי"ס רימון מלמד פסנתר ותיאוריה' ???

ואם כבר מדברים, אז…כשאתם מזמינים כרטיסי ביקור ב-200 עותקים בלבד (על-פי ההנחייה לעיל), שלמו רק חצי מהסכום מראש, ואת היתרה, רק אחרי שתקבלו את הכרטיסים ותראו שהכל בסדר איתם. כי אחרי ששילמתם על הכל מראש, מה אתם כבר יכולים לעשות?
בידקו שאף אות לא "נסתמה" עם יותר מדי צבע. בידקו שהלמינציה לא מתקלפת. שהצבעוניות יצאה בדיוק כמו שרציתם, שהסכין שחתכה את הכרטיסים לא השאירה קצוות מחוספסים, ולא חתכה 'על העוקם'. בקיצור, בדקו שאתם אוהבים מאד-מאד את התוצאה. אם לא, תנו לדפוס לתקן את שדורש תיקון, ורק לאחר מכן שלמו. זה מגיע לכם. אתם משלמים על מוצר שצריך לייצג אתכם נאמנה.
כי מה שחשוב זה לא איך עיצבתם את הכרטיס, אלא איך בסוף התוצאה כולה נראית, ומה היא משדרת ומעידה עליכם.

בהצלחה!

 

Posted in One Man Biz, בלוג | Tagged , , , , | 10 Comments

אם לא נהיה תלויים זה בזה

הקמה והובלה של קבוצת נטוורקינג מזמנת ליושב הראש העומד בראשה אתגרים רבים. 

קבוצת הנטוורקינג שהקמתי בשוהם, חגגה לא מזמן יומולדת ראשון. והשלב הבא בהתפתחות שלה מאתגר אותי ואת חברי הקבוצה. אז שוחחתי עם טלי מאמא מנחת קבוצות ותיקה ולמדתי ממנה קצת על השלבים בהתפתחות הקבוצה, מה המשמעות של ניהול קבוצה ומה התפקידים שלנו בשלבים אלו.

היה לי מאד מעניין… מקווה שגם לכם.

 

לוגו קבוצת ש' בשהם - ניהול קבוצה

במאי 2013 הקמתי קבוצת נטוורקינג בשהם וההתחלה לא היתה פשוטה. למצוא חברים, לגייס אותם, לחבּר אותם יחד לעבודה בשיתוף פעולה, לבנות את השם הטוב של הקבוצה, להכווין כל אחד מחבריה לחוד ואת כולם ביחד, לגרום לבעלי עסקים אחרים להגיע ולהתארח במפגשים שלנו. הרבה עבודה. מה זה הרבה? המון!

בהמון דברים הצלחנו.

הקבוצה עובדת נפלא יחד.
חברי הקבוצה נפלאים ומיוחדים כל אחד לחוד. ומייצרים אווירה נעימה במיוחד לאורחים שמגיעים להתארח במפגשים שלנו.  הם עובדים טוב ביחד, ומפרגנים אחד לשני. התוצאות של הקבוצה נהדרות והקבוצה נמצאת במקום מכובד וגבוה בין 50 הקבוצות בארגון הנטוורקינג biz make biz.

חשוב לזכור שלכל בעל עסק שמצטרף כחבר לקבוצה, יש המון אתגרים להתמודד איתם.
הם מתמודדים קודם כל וראשית לכל עם ההקמה והפיתוח של העסק שלהם, וזה חדש, וקשה ומציף.
הם מתמודדים עם הלימוד וההבנה של עולם הנטוורקינג, ומתמודדים עם פיתוח יכולות בתחום זה.
הם מתמודדים עם העבודה בתוך קבוצה של בעלי עסקים אחרים. לכל אחד האישיות שלו, האופי, ההרגלים, סגנון התקשורת. הם מתמודדים עם הכללים, ההרגלים והשפה של הקבוצה.
והם מתמודדים עם היו"ר של הקבוצה. הגבולות שהוא מציב. הציפיות שלו. התקשורת איתו. עם פיתוח הקשר עימו.

זה מאתגר. האמינו לי. ולא כולם עומדים בזה.
לחלקם קשה עם העסק שלהם. הוא לא תמיד מספק הכנסה מספקת. לא תמיד יש להם תמיכה מבית. לא תמיד יש להם את הידע, הכלים והמשמעת לניהול העסק.

לחלקם קשה עם הקונספט של נתינה לבעלי עסקים אחרים, שהם עצמם לא באמת במרכז של קבוצת הנטוורקינג, שהם צריכים לשים את האחר במרכז, ולעזור לו, ואז כל הקבוצה תעזור להם, תקדם את העסק שלהם, תייצר להם הפניות של לקוחות חדשים.

לחלקם קשה למצוא את המקום שלהם בין קבוצה של בעלי עסקים חזקים וותיקים מהם.
וככל שהזמן עובר, ואנחנו מתגבשים וככל שחולף הזמן, כך לחבר חדש בתחילת הדרך עלול להיות קשה יותר להשתלב. הוא יימשך לקבוצה חזקה שעובדת היטב, אך יתקשה לסגור מהר את הפער שבינו לבין שאר החברים.

ומאידך, חברי הקבוצה הותיקים שרוצים לצמוח, ולקבל לחיקם עוד ועוד חברים, מרגישים שמשהו לא בסדר, אם החבר החדש עוזב מהר. מה לא בסדר איתם?

אז התקשרתי לשוחח עם טלי מאמא– יועצת ארגונית, מנחת קבוצות ומאמנת ותיקה ומנוסה מירושלים. ושאלתי אותה מהי בעצם קבוצה ומהם השלבים שעוברים על הקבוצה ביחד, קצת על ניהול קבוצה, ואיך כל זה יכול לעזור לנו להצליח ולהשיג את מטרותינו. הנה מה שלמדתי ממנה.

טלי מאמא - מנחת קבוצות על ניהול קבוצה

 "כל קבוצה עוברת את השלבים של ההתהוות וההתפתחות של קבוצה. גם קבוצת אנשים אקראית שנפגשת לסדנה של 6 שעות עוברת את השלבים האלו. וגם צוות שעובד יחד שנים רבות. אבל בואי נתחיל מהקבוצה. קודם כל חשוב להבין מהי קבוצה.

פרויד אמר ב-1928 שצוות הינו בעצם קבוצה של שני אנשים או יותר, החותרים לקראת מטרה משותפת, ותלויים זה בזה להשגתה.

פרופ' וויליאם גִ'י. דאייר מומחה בשינוי ארגוני ובדינמיקה של צוות פרסם ב-1987 את ההגדרה הבאה לצוות: צוות הינו אוסף של אנשים המוכרחים להיעזר בשיתוף פעולה קבוצתי אם ברצונו של כל חבר להגיע להצלחה האופטימלית ולהשגת המטרה.  "

אוי טלי, אני אוהבת את ההגדרה הזו, אמרתי לה. כי לכל בעל עסק שמגיע לנטוורקינג יש מטרה – לקדם את העסק שלו ולגייס לקוחות חדשים. אבל לצורך השגתה הוא תלוי בשיתוף הפעולה של חברי קבוצתו.

"בדיוק" היא המשיכה. יש כל מיני סוגים של צוותים. יש צוות שמוקם רק לצורך פרוייקט לפתרון בעיה או למילוי משימה. יש צוות ניהולי. יש כל מיני צוותים.

במה מתאפיינים ההבדלים בין הצוותים?
ברמת התלות שבין חברי הצוות.
וביכולת או אי היכולת להחליף תפקידים בתוך הצוות.
בצוות חדר ניתוח לדוגמה, לכל אחד יש תפקיד מוגדר שלא ניתן להחליפו, והתלות ביניהם מאד גבוהה.  אבל בנבחרת כדורסל יתכן וניתן להחליף בין התפקידים של השחקנים על המגרש, וחד משמעית יש ביניהם תלות גבוהה.
איך זה אצלך בקבוצה?" היא שאלה אותי.

הממ… יש אפשרות להחליף תפקידים (הגזבר יכול להתחלף עם מי שאחראי על ניהול הזמן במפגש). ויש גם תלות בין חברי הקבוצה. כי בעצם אני לא יכולה לקדם את העסק שלי ללא המעורבות של חברי הקבוצה. הקידום של העסק שלי לא תלוי במאמצים שלי, אלא במאמצים שלהם!

"יופי" אמרה לי טלי בחיזוק "הבנת בדיוק.

עכשיו בואי נבין איזה שלבים עוברת הקבוצה בהתפתחות שלה. אלו שלבים הכרחיים, שהמעבר דרך כל אחד מהם בהצלחה הוא מה שהופך את הקבוצה לאיתנה, לכזו שמתמודדת בהצלחה עם משברים, שינויים, מציאת פתרונות ומפיקה תוצאות. הנה תראי, את זה קבע טוקמן במודל שלו להתפתחות צוות:

המודל של טוקמן לדינמיקה של קבוצה - ניהול קבוצה

 

  1. Forming בהתחלה מגששים – אף אחד עוד לא מכיר את האחרים, ועוד לא יודעים מה הם הכללים.
  2. Storming אח"כ מתמודדים – כאן מתגלים קונפליקטים ומאבקי כח בין האנשים. וכן קונפליקטים לגבי המשימות של הצוות. כאן חשובה בהירות, שיחה פתוחה. כי אם לא ממצים את השלב הזה, הקבוצה כל הזמן תחזור אליו.
  3. Norming אח"כ מתגבשים – מתפתחים רגשות חיבה בין האנשים. מתחילה לכידות קבוצתית. מרגישים יותר 'יחד'. ויש זרימה של רעיונות ומידע בין האנשים. שיתופי פעולה ספונטניים.
  4. Performing ואז מבצעים, ולא סתם. מבצעים בצורה אפקטיבית – יש הבנה של הצרכים של כל חבר קבוצה. מתפתחת תלות הדדית – ממש. יש הבנה שרק שימוש בפוטנציאל המשותף של חברי הקבוצה יוביל להשגת המטרות. המחוייבות למשימה גבוהה. פתרון הבעיות שותף. וחברי הקבוצה ממצים את הפוטנציאל שלהם. זה השלב שבו קוטפים את הפירות. זה השלב המהנה. זה השלב שגם מייצר הכי הרבה ערך לכולם. לכאן אנו שואפים להגיע.
  5. Adjourning ובסוף נועלים או נוטשים – לעתים הצוות סיים את ייעודו, יתפרק וכל אחד יפנה לדרכו. לעתים מסתיים פרק הזמן הנתון, ועל אף הרצון להמשיך נאלצים לסיים. לא משנה מה הסיבה, מה שברור שאת השלב הזה כמו כל שלב אחר בתהליך, חייבים לנהל. כי גם להיפרד צריך לדעת.

 

רגע, טלי. אבל הקבוצה שלי לא נוצרה ברגע מסויים. כלומר כן, הקמתי אותה במאי 2013, אבל בכל פעם שעוזב חבר או מצטרף חבר, זה מרגיש שקשה לנו לעכל את זה. זה מייצר זעזוע. זה מפר את האיזון וממש הבטחון מופר.

"נכון. זה בדיוק מה שקורה. כל חבר חדש עובר את כל השלבים מההתחלה (לאט, או מהר, זה לא משנה, הוא יעבור בעצמו את כל השלבים), והצטרפותו תחזיר גם אותנו כקבוצה אחורה. ובעצם אי אפשר באמת לדעת האם החבר יתאים לקבוצה עד שהוא לא בפנים. רק אז אנחנו נגלה כמה מהר הוא יסתגל. איזה תפקיד ומקום הוא תופס לעצמו, ואיך מתפתחים היחסים בין החברים בקבוצה."

וואוו. מה אפשר לעשות כדי שזה יצליח?

"את כיו"רית צריכה לדעת את זה, ולתת לזה את תשומת הלב הניהולית שלך, זה חלק מהמשימות של ניהול קבוצה. והייתי אפילו ממליצה שמישהו מהוותיקים יהיה 'חונך' שעוטף את החבר החדש ועוזר לו להשתלב. זה יהיה משמעותי לשניהם. לחדש ולותיק."

רעיון טוב. אימצתי!

"פרט לכך, לעודד הידברות ותקשורת. לדבר על כל דבר. על בעיות. על קשיים. על סימני שאלה. על חוויות. על פחדים. על הכל. זה מגבש. זה מסיר התנגדויות. זה מקרב. זה פותר בעיות. וזה מה שהופך את הקבוצה לחזקה. לא כמות החברים. לא תדירות הכניסה והיציאה שלהם, אלא האופן של העבודה יחד.
ועוד משהו חשוב, מיכל. לא משנה איזו מנהיגה חזקה את תהיי. אם חברי הקבוצה לא יבינו שיש להם תפקיד משמעותי, חלק משמעותי בהצלחת הקבוצה, זה לא ילך. הקבוצה לא תצליח בזכות איך שאת תנהלי את העניינים. אלא בזכות כל חבר קבוצה שיקח אחריות ויבין שיש תלות הדדית בין חברי הקבוצה. הם בוחרים להיות חברים בקבוצה, וזו המשמעות של הבחירה בקבוצה הספציפית
."

תלויים זה בזה - ניהול קבוצהאה כמו שאומר המשפט "אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה". ובהקשר של בעלי עסקים עצמאיים זה הכי נכון. טלי. המון תודה. לימדת אותי בזמן כל כך קצר, כל כך הרבה דברים חשובים. יש לי תחושה נפלאה. שהקבוצה שלי חזקה. שאנחנו עושים את הדברים נכון, ואני חושבת שזה חשוב לשתף את כל חברי הקבוצה בתובנות האלו, כי יש להם תפקיד מכריע ומשמעותי. הם-הם הקבוצה. אז המון תודה.

"שמחתי לעזור. תודה לך  🙂"

 

והנה שלוש נקודות שהן עבורי מאד משמעותיות מתוך השיחה המחכימה הזו עם טלי:

  1. למדתי והבנתי מה זו קבוצה ומה המשמעות שלה. וכעת, לדעתי כל יו"ר של קבוצה צריך לדעת את זה, וגם החברים בקבוצה.
  1. הבנתי שכל חבר קבוצה יש לו תפקיד. לא רק התפקיד הרשמי שהוא קיבל ממני. אלא התפקיד בקשר הבינאישי בקבוצה. נדרשת מכל אחד מעורבות, אכפתיות ולקיחת אחריות. כל אחד אחראי במאה אחוז על הבאת חברים חדשים, השתלבותם, עזרה הדדית לשאר החברים בקבוצה, ועוד.
  1. הבנתי שחבר שבוחר לעזוב את הקבוצה זה הכי טבעי שבעולם. זה לא מחליש את הקבוצה (לעתים ההיפך הוא הנכון) ומה שמצופה ממני ומחברי הקבוצה זה פשוט להמשיך קדימה במרץ. בעסק. בשיווק. במפגשים בנטוורקינג. בנתינה.
    פשוט להמשיך יחד.

 .

 

Posted in בלוג, כללי | Tagged , , , , , , , , | 4 Comments

שוטף פלוס 30, בשביל מה זה טוב?

שוטף פלוס 30 זה אחד הדברים החדשים שלמדתי השבוע מדפני ליף בנסיעה משותפת מירושלים לתל אביב

כנס יסוד שדולת העצמאיות והעצמאיים - שוטף פלוס 30

ביום רביעי השתתפתי בכנס היסוד של שדולת העצמאיות והעצמאיים. כנס היסוד התקיים בכנסת, בראש השדולה עומדים חה"כ מרב מיכאלי, חה"כ גילה גמליאל, חה"כ משה גפני.

כפי שתוכלו לקרוא בתיאור מהלך כנס היסוד (כאן )

כנס יסוד שדולת העצמאיות והעצמאיים - שוטף פלוס 30

בין הדוברות היתה הגב' דפני ליף, שהיא כיום בין שאר עיסוקיה גם פרילנסרית בתחום הכתיבה ועריכת וידיאו. הנה הציטוט מתוך דבריה:

אני פרילנסרית. אני נותנת שירותים. היה לי חשוב להגיע, אפילו שאין לי אוטו ואין לי איך לחזור לתל אביב בסיום המפגש
א.      כי אני רוצה שיהיה בישראל יותר טוב.

ב.      כי זה נוגע לי באופן אישי

ג.       כי באופן שבו הדברים מתנהלים כרגע, כשנותן שירות לא מקבל בזמן את הכסף שמגיע לו, זה פוגע  במעגלים נוספים. למשל, אני כעת מאחרת בתשלומי שכ"ד שלי כי לא שילמו לי כסף בזמן. זה לא מכבד אותי. ולא את העבודה שעשיתי.
מי שמרוויח מזה אלו הבנקים, כי אני מתחזקת את המינוס ומשלמת ריביות.

ד.      חשוב לי להזכיר שאנחנו נכנסים לתקופה יזמית. הבקשה להיות יזמים ויזמיות תגדל. הניידות בעבודה השתנתה. אנשים בדור שלי מחליפים עשרה מקומות עבודה עד גיל 35. ועכשיו יש להם את האופציה לא להשתלב בארגון אלא לפתוח עסק. אם לא נטפל בתנאים שלהם הם יעזבו.  זו אחת הסיבות להגירה שלילית של הדור שלי.

זה מה שהיא אמרה ואהבתי את דבריה מאד כי הם לא היו חזרה על מה שכל הגדולים והחשובים אמרו, היא הוסיפה שתי נקודות מאד חשובות.
האחת שבאמת בעולם התעסוקה יהיו פחות ופחות שכירים ויותר ויותר עובדים שיעבדו עבור ארגונים כנגד חשבוניות, כלומר פרילנסרים. המגמה העולמית ממילא הולכת לשם, צריך לראות את זה ולהיערך בהתאם.

והשנייה שבאמת כל עניין תנאי התשלום בארץ הם לא רק משפיעים על הספק ש'נדפק' מהעניין, אלא יש לזה השלכות רחבות על המשק כולו.

הידעתם שספק ישראלי מחכה לתשלום בממוצע שלושה חודשים?

הנה כאן:   

בסוף הדיון בכנסת התכוונתי לחזור לכיוון המרכז, אז ניגשתי לדפני והצעתי לתת לה טרמפ, והיא הסכימה בשמחה.
ומבחינתי זו היתה חוויה.

האשה הצעירה הזו היא מנהיגה סטייל גנדי. יש לה מנהיגוּת שקטה. עד שהגענו לאוטו התבוננתי מהצד על השיחות שהיו לה עם אנשים, איך אנשים פונים אליה ומתייחסים אליה. איך אנשים נפתחים אליה. כמה אנשים רוצים לדבר איתה, ולשתף אותה בסיפור שלהם. ניגש אליה גבר שאינה מכירה, המבוגר ממנה בשני עשורים… וגבוה בשני ראשים לפחות. סמכותי. עו"ד. עם קול בס עמוק. האיש הציג את עצמו, סיפר לה על סיטואציה מקיץ 2011 ואשכרה עמד עם עיניים רטובות ואדומות מהתרגשות וכאב, תוך שיחה שנראתה כשיחת חולין קצרה, על רגל אחת, הסתיימה בחיבוק חם של שניהם.

.

בנסיעה חזרה התפתחה בינינו שיחה על האופן שבו התנהל הדיון בכנסת. מצד אחד על השקט, ההקשבה והכבוד לדוברים ומצד השני על הדוגמאות ועל הרלוונטיות שלהן. רק לשם הדוגמה, חיזרו לדבריו של מנכ"ל הביטוח הלאומי הפרופ' שלמה מור-יוסף, כשרצה לדבר על ההבדל בין שכיר לעצמאי והשתמש בסנדלרים כדוגמה. הדוגמה הזו גם היתה מאד ברורה, וגם היתה מאד … מיושנת. בטח כשמדברים על בעיות העצמאיות והעצמאיים בשנת 2014.

סנדלר - כנס יסוד שדולת העצמאיות והעצמאיים - שוטף פלוס 30

ואז, אפרופו היסטוריה דפני שאלה, האם אני יודעת למה בכלל נולד הצורך הזה בתנאי תשלום "שוטף פלוס 30".

לא. האמת שלא חשבתי על זה אף פעם.

אז היא סיפרה, והמשיכה את הדוגמה של הסנדלר, שאם יצרן נעליים היה צריך לקנות עורות כדי לייצר כמה זוגות נעליים. הוא קנה את העורות, אך שילם עליהם רק כעבור חודש או שניים. זמן שהספיק לו לסיים את העיבוד והתפירה, ולמכור את הנעליים, וכך בכסף שנכנס מהמכירה הוא יכול היה לממן את חומרי הגלם ולשלם לספקים שלו. לזה קוראים 'אשראי ספקים'

א-הה. בעולם היצרני אכן יש הגיון וצורך בתנאי תשלום כאלו.
אך עבור נותן שירותים? שהשירותים שלו נצרכים באופן מיידי? למה לא לשלם לו במיידי?

כל הארגונים החזקים במשק כמו גם המוסדות, אשר לצידם סוללת מנהלי כספים ממולחים, מנצלים את תנאי התשלום האלו: שוטף פלוס 30, שוטף פלוס 60, ושוטף פלוס 90 כדי לשפר לעצמם את תזרים המזומנים, ולהחליט מתי מתאים להם לשלם גם משיקולי דיווחים, מיסוי ועוד.

אני יכולה לומר שבתור מנהלת בארגון גדול בעברי, כאשר נעזרתי בשירותיו של עצמאי, העברתי תמיד בקשות מיוחדות להנהלת החשבונות להעביר לו תשלומים בתנאים של שוטף פלוס 4 (כמעט מזומן במונחים של ארגון גדול בו התנאים מתחילים משוטף פלוס 34 ומסתיימים ב… אלוהים יודע איפה?!). כי זו המשכורת שלו, ולמה להלין את שכרו?

ומסתבר שבשנת 2012 משרד הבטחון הודיע שכל הספקים שהם עצמאיים ו/או עסקים קטנים יקבלו תשלומים בתנאים של שוטף פלוס 30 מקסימום! (זה הוזכר כאן, לקראת הסוף…)

ובחודש שעבר (אפריל 2014) הודיע שר האוצר לפיד בכנס העסקים הקטנים כי החל משנת 2015 גם הממשלה תקצר את תנאי התשלום שלה לעסקים הקטנים ולעצמאיים לשוטף פלוס 30. (הנה כאן)

אז מה אני אומרת לכם, עצמאיים יקרים?

א.      קחו יוזמה, הישארו מעודכנים ומעורבים בפעילות השדולה והלשכות (להב, יועצי המס, רואי החשבון, עורכי הדין, התסריטאים ועוד. כל הלשכות בהן מאוגדים עצמאיים) והביעו תמיכה אקטיבית במי שמוביל את המאבק כדי שהתנאים של כולנו ישתפרו (אני אקפיד לעדכן בדף הפייסבוק  OneManBiz).

ב.      עימדו על זכויותיכם. דירשו תנאי תשלום קצרים. הציבו זאת כתנאי לעבודה. בקשו שילכו לקראתכם אם צריך. אצלי זה עובד. כפי שסיפרתי מנסיוני כמנהלת. כך אני פועלת גם כיום כעצמאית. אני עומדת על שלי, ואני חייבת לומר, שזה מצליח  🙂

.

Posted in One Man Biz, בלוג | Tagged , , , , , , | 8 Comments

סנופי וגארפילד עשו קרחת

סנופי עם קרחת??? בתור חובבת מושבעת של סנופי (שהרי אני ילדה בגוף אשה 😉  ) לא יכולתי להתעלם מהכותרת הזו שהגיעה אלי למייל:

Snoopy, Hello Kitty and Garfield Shave Their Heads to Support Cancer Awareness Month.
נכנסתי והתרגשתי לגלות קמפיין לקידום המודעות לילדים חולי סרטן כשהמסר המרכזי שלו הוא: ילד עם סרטן ראוי להיתפס ככל ילד אחר.

סנופי וגארפילד עשו קרחת
טוב, לפופאי תמיד היתה קרחת…

משרד הפרסום אוגילבי ברזיל יצא עם קמפיין שנקרא Bald Cartoons (דמויות מצויירות עם קרחת) של ארגון GRAACC (האגודה הברזילאית למלחמה בסרטן אצל ילדים), לכבוד חודש המודעות למחלת הסרטן.
בקמפיין כל הדמויות האהובות מהסרטים המצויירים מסתובבות עם קרחת, כאות להזדהות עם הילדים חולי הסרטן.
מסתבר, כפי שעולה מהסרטון שמלווה את הקמפיין שילדים חולי סרטן עם קרחת, מרגישים בושה בשל המבטים שהם מושכים. והם מתביישים בקרחת שלהם, במקום להרגיש מחוזקים על מלחמתם העיקשת והאמיצה, והבחירה בחיים.
בקמפיין הזה הילדים יכולים להרגיש גאווה, כי גם הדמויות הכי אהובות מהטלוויזיה מסתובבות עם קרחת.
והילדים מעידים שאחרי שה-cartoons עם הדמויות הקרחות עלה לאוויר, הם מרגישים שהם יכולים להוריד את הכובע, ולהסתובב בבי"ס עם הקרחת.

מה שמחווה אחת יכולה לעשות.

נכון שזה גם מעלה חיוך וגם מלחלח ת'עיניים??

אז, שתפו-שתפו
כי אני בטוחה שגם בארץ יש כמה ילדים קטנים, וגדולים, שמתביישים בקרחת שלהם במקום להיות גאים בה.
מיכל, חולת סנופי מילדות !

Posted in בלוג | Tagged , , , , , | 1 Comment

רציתי לספר לכם עלי – מיכל שרגיל בן סירה

עסקים אנחנו לא עושים עם פירמות, לא עם עסקים ולא עם חברות וארגונים. עסקים עושים עם אנשים. וככל שאנחנו מכירים את האנשים שעומדים מאחורי העסקים טוב יותר, ככל שיש לנו יותר אמון באנשים אלו, כך נעים לנו יותר בעסקים. אז החלטתי לספר לכם עוד קצת על עצמי. קוראים לי מיכל שרגיל בן סירה, ואני מאד מוכשרת, אבל ממש לא מושלמת.

קוראים לי מיכל. הורי חשבו לקרוא לי מאיה, כי נולדתי ב-1 במאי, אבל בסוף, הם הגיעו לקונצנזוס גם עם שני אֵחַי הגדולים שמיכל יותר יפה בעיני כולם. נולדתי ב-1971 בניתוח קיסרי, וקיבלנו אמא ואני חדר לבד, כי אבא היה רופא ידוע בעיר. וכולם מספרים שהחדר שלנו היה מלא פרחים. אז עוד לא ידעו שלא מכניסים פרחים לחדרים בבתי חולים מחשש לאלרגיה. אולי בגלל זה עד היום אני חוטפת קדחת-השחת כמעט מכל סוג של פריחה…

השם מיכל היה מאד נפוץ אז, ומאז לאורך כל חיי, בכל פעם שמישהו קרא 'מיכל' שלוש בנות הסתובבו וענו ביחד איתי. לכן, מבחינתי אני תמיד מיכל-שרגיל, ולא רק מיכל. כי מיכל זה "שם של כולם"… והשרגיל זה הבידול.

בתור ילדה הייתי די ביישנית ודי מרובעת אך מאד מוכשרת. עשיתי הרבה דברים, ניגנתי, רקדתי, ציירתי ויצרתי הרבה והייתי מאד פעילה.

הייתי די tomboy. העדפתי אופניים, כדורגל וכדורסל עם אריאל וזוהר – הבנים בשכונה, מאשר בובות עם הבנות. היה לי ראש למספרים ופחות למקצועות 'רבי מלל' (מה שנקראו אז 'הומאניים').

מיכל בחצאית, עם ילקוט ומימיה - יום ראשון בכיתה א', בי''ס סלומון פתח תקווה

מאז ומעולם העדפתי מכנסיים על פני חצאיות. אני ממש זוכרת איך באחד הלילות לפני יומולדת 6 בגן חובה, התעוררתי בלילה בצעקות, אחרי שבחלומי, רבתי עם אמא שרצתה שאלבש שמלה, ואני רציתי מכנסיים!! וזה לא היה הסיפור היחיד. בגיל 8 לערך ביקשתי נעלי התעמלות שחורות, גבוהות, עם פס צהוב. נעליים של בנים במובהק, ואמא שלי, שהרגישה כל כך לא בנוח עם זה, ניסתה לגרום למוכר לשכנע אותי שזה לא מתאים. אבל הם לא הצליחו. אני 'זכיתי' בנעליים של בנים.

עד גיל 12 היו שתי סיטואציות בלבד בהן לבשתי חצאית. ביום הראשון של כיתה א'. ובמסיבת הבת מצווה שלי במשפחה. שתי הסיטואציות מתועדות באלבום לנצח.  (הנה אני בחצאית בדרך לבי"ס)

אני זוכרת שאמא של חברה אמרה לי בכתה ה' שאני כריזמטית. אז עוד לא הבנתי מה זה אומר, וגם התביישתי לשאול, אבל היא צדקה…

אהבתי ת'צופים מאד. הייתי חניכה פעילה, ואח"כ מדריכה מובילה. הייתי פעילה במועצת התלמידים העירונית. שם הובלתי פעילויות, אירועים, ממש הרמתי הפקות. אחת מגולות הכותרת של העשייה שלי במועצת התלמידים העירונית היתה הפסתיכון של שנת 1986. זהו הפסטיבל הגדול והידוע בעיר, פסטיבל בו מופיעים נערות ונערים מכל בתי הספר התיכוניים בעיר, בשירים אותם הם כתבו, הלחינו וביצעו. (המנהל המוסיקלי, אגב, היה אבנר חודורוב. והיו עוד כמה שמות בהפקה שאז היו צעירים והיום הם בולטים וידועים…).

כשהייתי בת 17 אבי נפטר לאחר שבמהלך שנה אחת הוא חלה בסרטן וחווה אירוע מוחי. אבא שהיה פלמ"חניק, ולאחר מכן לחם בכל מלחמות ישראל! הוריש לנו את אהבת הארץ, ואת תחושת האחריות והשליחות שלנו כאזרחים במדינה. עם המורשת הזו נכנסתי לצבא בידיעה ברורה שאני עומדת לכרוך את חיי בצה"ל ולהיות קצינה, מובילה ותורמת, גיליתי שזה לא בדיוק ככה… הצבא היה מבחינתי תקופה לא מוצלחת. בכל הכח ניסיתי להתאים למסגרת, ולהצהיר בפני כולם ש'אני מתאימה נהדר למסגרות' אבל ממש לא התאמתי וחוויתי בצבא תחושת כשלון והחמצה. פשוט כי לא הצלחתי להביא לידי ביטוי את שלל הכישורים שלי.

אחרי הצבא, שנת 1991, העלייה מרוסיה בשיאה, הצטרפתי ללהקת מחול מאד מיוחדת. בתור ילדה לא רקדתי. כמו שסיפרתי קודם… ריקוד זה של בנות. ניסיתי ללכת לחוג גא'ז בכיתה ב'. אבל אני זוכרת את הפרצוף העקום של המדריכות בחוג… הייתי גבוהה יותר, מלאה יותר ומגושמת יותר משאר הבנות בתנועותי. אמנם הייתי הכי מרוכזת, למדתי הכי מהר צעדים, תנועות ותרגילים. וגם זכרתי אותם היטב משבוע לשבוע. הבנתי קצב ומיקצב. אבל כל זה לא הצליח לחפות על החוסר. לא היתה בי את העדינות והחן שהיו בשפע לבנות ה'רגילות' האחרות. אז עזבתי די מהר את החוג, בתחושת דחייה ולא חזרתי לרקוד בשום חוג לאחר מכן. כנערה רקדתי רק ריקודי עם בהרקדות. והייתי הכי טובה בריקודים הקופצניים, בהם לא נדרשת עדינות…  כשנפתחה להקת מחול חדשה בפתח תקווה ב-91', ניסיתי למצוא תיקון לעניין. ואכן התקבלתי! לא כי ידעתי פתאום לרקוד בעדינות. אלא פשוט משום שהבחינה ללהקה כללה בדיקת חוש קצב בלבד. ואת זה יש לי בשפע למזלי. את כל השאר, הכוריאוגרף לימד. ואני כאמור, לומדת מהר. אז… הייתי בין המייסדים של הלהקה. התאמנתי. רקדתי. הופעתי. נהניתי. היו לי סולואים. באמת חוויה מתקנת.

להקת המחול והפולקלור יד ביד - 1991 - פתח תקווה

(מי הרקדנית היחידה, שבעודה על הבמה מול קהל, מסתכלת ישר אל סיון פרג' הצלם? – אירועי אביב 91 פתח תקווה)

בכל מקרה, לגבי הביישנות? זה כמעט עבר לי לגמרי. אני עדיין לא מרגישה בנוח לבקש לכבות את המזגן, כשקר לי. או לעשות הפסקה כדי ללכת לשירותים, אבל חוץ מזה, אני אומרת הכל… 😉

היום ממש אין לי בעיה לעמוד על במה, במרכז הבמה. להיפך אני דווקא די אוהבת את זה. היום כמרצה, מורה, מנחה ומדריכה, ואז, כרקדנית ואח"כ גם כזמרת. למדתי שירה בבית-הספר לשירת המקהלה, ומשם נכנסתי ישר למקהלה הקאמרית של תל אביב. עם קול האלטו שלי שרתי מוצרט, באך, פורה, דביסי ועוד… באיטלקית, גרמנית, ספרדית, רוסית, אנגלית ועברית, על במות כמו היכל התרבות, בנייני האומה, פסטיבל אבו גוש, וגם על במות בעולם. בעצם, איפה לא?!

אח"כ למדתי הנדסת תעשייה וניהול בשנקר. והתחלתי לבנות ת'קריירה.
עבדתי כמהנדסת בחברת ייעוץ, הטמעתי מערכות מידע (ERP) וניהלתי את המיחשוב בחב' הקפה של 'עלית'. בעלית עשיתי שינוי בקריירה, ועברתי לתחום השיווק. ומאז הכל היסטוריה.

ניהלתי את תחום האספרסו והפילטר של חברת עלית. איזה תחום כייפי!!  שתיתי קפה, טעמתי קפה, הכנתי קפה, ציירתי בקפה על הלאטה (כן. כן. יש גם אלבום. כאן:  http://bit.ly/Shargil_Coffee )

ניהלתי פרוייקטים מדהימים של פיתוח מוצרים בארץ בסין ובגרמניה. ניהלתי את השיווק של רשת דוכני הקפה (80 סניפים בפריסה ארצית) של עלית, הובלתי את המיתוג מחדש של רשת הקפה של עלית. נסעתי לקטוף קפה בברזיל. הייתי מעורבת בתהליכי מיזוג ורכישה של חברות בקבוצה. ישבתי בקבוצות-מיקוד בפולנית, רומנית וסרבית ועוד מלא דברים מעניינים.

במקביל לקריירה שלי בקבוצת שטראוס, נישאתי לפיני, המאמן מספר אחת בארץ לטיפול בדחיינות.
פיני אימץ את שמי ואני את שמו, כך שנינו נקראים 'שרגיל בן סירה'. וכך נקרא גם יהלי. בננו המשותף. בן רבע לחמש. ילד חכם ומוכשר שמעריץ את להקת כוורת ורוצה לנגן כמו פוגי.

בגיל 40 פרשתי מעבודתי כשכירה. למדתי את התואר השני במינהל עסקים בבר אילן. והקמתי עסק לייעוץ אסטרטגי ושיווקי לעסקים. וזה מה שאני עושה היום בשמחה רבה.
מלווה הרבה אנשים בעלי עסק עצמאי, מרצה במט"י, מובילה קבוצת נטוורקינג עסקי. ואפילו מספיקה לראות את הגן של יהלי בשעה חמש אחרי הצהריים.

מה עוד?
אני חולה על שוקולד ועל קפה. על שעונים ועל אקססוריז. אני יודעת לעשות ג'אגלינג, לפתור ת'קוביה ההונגרית, לצייר על עוגות ועל כוסות קפה ולצייר בכלל, ליצור תכשיטים, ובאופן כללי מסוגלת לעשות ולתקן עם הידיים כמעט הכל.

ציור על עוגה - ואמנות לאטה ארט (ציור על קפה) מיכל שרגיל בן סירה

ציור על קפה (לאטה ארט) וציור על עוגה - מיכל שרגיל בן סירה

נעים להכיר   🙂

Posted in One Man Biz, בלוג, כללי | 14 Comments