רציתי לספר לכם עלי – מיכל שרגיל בן סירה

עסקים אנחנו לא עושים עם פירמות, לא עם עסקים ולא עם חברות וארגונים. עסקים עושים עם אנשים. וככל שאנחנו מכירים את האנשים שעומדים מאחורי העסקים טוב יותר, ככל שיש לנו יותר אמון באנשים אלו, כך נעים לנו יותר בעסקים. אז החלטתי לספר לכם עוד קצת על עצמי. קוראים לי מיכל שרגיל בן סירה, ואני מאד מוכשרת, אבל ממש לא מושלמת.

קוראים לי מיכל. הורי חשבו לקרוא לי מאיה, כי נולדתי ב-1 במאי, אבל בסוף, הם הגיעו לקונצנזוס גם עם שני אֵחַי הגדולים שמיכל יותר יפה בעיני כולם. נולדתי ב-1971 בניתוח קיסרי, וקיבלנו אמא ואני חדר לבד, כי אבא היה רופא ידוע בעיר. וכולם מספרים שהחדר שלנו היה מלא פרחים. אז עוד לא ידעו שלא מכניסים פרחים לחדרים בבתי חולים מחשש לאלרגיה. אולי בגלל זה עד היום אני חוטפת קדחת-השחת כמעט מכל סוג של פריחה…

השם מיכל היה מאד נפוץ אז, ומאז לאורך כל חיי, בכל פעם שמישהו קרא 'מיכל' שלוש בנות הסתובבו וענו ביחד איתי. לכן, מבחינתי אני תמיד מיכל-שרגיל, ולא רק מיכל. כי מיכל זה "שם של כולם"… והשרגיל זה הבידול.

בתור ילדה הייתי די ביישנית ודי מרובעת אך מאד מוכשרת. עשיתי הרבה דברים, ניגנתי, רקדתי, ציירתי ויצרתי הרבה והייתי מאד פעילה.

הייתי די tomboy. העדפתי אופניים, כדורגל וכדורסל עם אריאל וזוהר – הבנים בשכונה, מאשר בובות עם הבנות. היה לי ראש למספרים ופחות למקצועות 'רבי מלל' (מה שנקראו אז 'הומאניים').

מיכל בחצאית, עם ילקוט ומימיה - יום ראשון בכיתה א', בי''ס סלומון פתח תקווה

מאז ומעולם העדפתי מכנסיים על פני חצאיות. אני ממש זוכרת איך באחד הלילות לפני יומולדת 6 בגן חובה, התעוררתי בלילה בצעקות, אחרי שבחלומי, רבתי עם אמא שרצתה שאלבש שמלה, ואני רציתי מכנסיים!! וזה לא היה הסיפור היחיד. בגיל 8 לערך ביקשתי נעלי התעמלות שחורות, גבוהות, עם פס צהוב. נעליים של בנים במובהק, ואמא שלי, שהרגישה כל כך לא בנוח עם זה, ניסתה לגרום למוכר לשכנע אותי שזה לא מתאים. אבל הם לא הצליחו. אני 'זכיתי' בנעליים של בנים.

עד גיל 12 היו שתי סיטואציות בלבד בהן לבשתי חצאית. ביום הראשון של כיתה א'. ובמסיבת הבת מצווה שלי במשפחה. שתי הסיטואציות מתועדות באלבום לנצח.  (הנה אני בחצאית בדרך לבי"ס)

אני זוכרת שאמא של חברה אמרה לי בכתה ה' שאני כריזמטית. אז עוד לא הבנתי מה זה אומר, וגם התביישתי לשאול, אבל היא צדקה…

אהבתי ת'צופים מאד. הייתי חניכה פעילה, ואח"כ מדריכה מובילה. הייתי פעילה במועצת התלמידים העירונית. שם הובלתי פעילויות, אירועים, ממש הרמתי הפקות. אחת מגולות הכותרת של העשייה שלי במועצת התלמידים העירונית היתה הפסתיכון של שנת 1986. זהו הפסטיבל הגדול והידוע בעיר, פסטיבל בו מופיעים נערות ונערים מכל בתי הספר התיכוניים בעיר, בשירים אותם הם כתבו, הלחינו וביצעו. (המנהל המוסיקלי, אגב, היה אבנר חודורוב. והיו עוד כמה שמות בהפקה שאז היו צעירים והיום הם בולטים וידועים…).

כשהייתי בת 17 אבי נפטר לאחר שבמהלך שנה אחת הוא חלה בסרטן וחווה אירוע מוחי. אבא שהיה פלמ"חניק, ולאחר מכן לחם בכל מלחמות ישראל! הוריש לנו את אהבת הארץ, ואת תחושת האחריות והשליחות שלנו כאזרחים במדינה. עם המורשת הזו נכנסתי לצבא בידיעה ברורה שאני עומדת לכרוך את חיי בצה"ל ולהיות קצינה, מובילה ותורמת, גיליתי שזה לא בדיוק ככה… הצבא היה מבחינתי תקופה לא מוצלחת. בכל הכח ניסיתי להתאים למסגרת, ולהצהיר בפני כולם ש'אני מתאימה נהדר למסגרות' אבל ממש לא התאמתי וחוויתי בצבא תחושת כשלון והחמצה. פשוט כי לא הצלחתי להביא לידי ביטוי את שלל הכישורים שלי.

אחרי הצבא, שנת 1991, העלייה מרוסיה בשיאה, הצטרפתי ללהקת מחול מאד מיוחדת. בתור ילדה לא רקדתי. כמו שסיפרתי קודם… ריקוד זה של בנות. ניסיתי ללכת לחוג גא'ז בכיתה ב'. אבל אני זוכרת את הפרצוף העקום של המדריכות בחוג… הייתי גבוהה יותר, מלאה יותר ומגושמת יותר משאר הבנות בתנועותי. אמנם הייתי הכי מרוכזת, למדתי הכי מהר צעדים, תנועות ותרגילים. וגם זכרתי אותם היטב משבוע לשבוע. הבנתי קצב ומיקצב. אבל כל זה לא הצליח לחפות על החוסר. לא היתה בי את העדינות והחן שהיו בשפע לבנות ה'רגילות' האחרות. אז עזבתי די מהר את החוג, בתחושת דחייה ולא חזרתי לרקוד בשום חוג לאחר מכן. כנערה רקדתי רק ריקודי עם בהרקדות. והייתי הכי טובה בריקודים הקופצניים, בהם לא נדרשת עדינות…  כשנפתחה להקת מחול חדשה בפתח תקווה ב-91', ניסיתי למצוא תיקון לעניין. ואכן התקבלתי! לא כי ידעתי פתאום לרקוד בעדינות. אלא פשוט משום שהבחינה ללהקה כללה בדיקת חוש קצב בלבד. ואת זה יש לי בשפע למזלי. את כל השאר, הכוריאוגרף לימד. ואני כאמור, לומדת מהר. אז… הייתי בין המייסדים של הלהקה. התאמנתי. רקדתי. הופעתי. נהניתי. היו לי סולואים. באמת חוויה מתקנת.

להקת המחול והפולקלור יד ביד - 1991 - פתח תקווה

(מי הרקדנית היחידה, שבעודה על הבמה מול קהל, מסתכלת ישר אל סיון פרג' הצלם? – אירועי אביב 91 פתח תקווה)

בכל מקרה, לגבי הביישנות? זה כמעט עבר לי לגמרי. אני עדיין לא מרגישה בנוח לבקש לכבות את המזגן, כשקר לי. או לעשות הפסקה כדי ללכת לשירותים, אבל חוץ מזה, אני אומרת הכל… 😉

היום ממש אין לי בעיה לעמוד על במה, במרכז הבמה. להיפך אני דווקא די אוהבת את זה. היום כמרצה, מורה, מנחה ומדריכה, ואז, כרקדנית ואח"כ גם כזמרת. למדתי שירה בבית-הספר לשירת המקהלה, ומשם נכנסתי ישר למקהלה הקאמרית של תל אביב. עם קול האלטו שלי שרתי מוצרט, באך, פורה, דביסי ועוד… באיטלקית, גרמנית, ספרדית, רוסית, אנגלית ועברית, על במות כמו היכל התרבות, בנייני האומה, פסטיבל אבו גוש, וגם על במות בעולם. בעצם, איפה לא?!

אח"כ למדתי הנדסת תעשייה וניהול בשנקר. והתחלתי לבנות ת'קריירה.
עבדתי כמהנדסת בחברת ייעוץ, הטמעתי מערכות מידע (ERP) וניהלתי את המיחשוב בחב' הקפה של 'עלית'. בעלית עשיתי שינוי בקריירה, ועברתי לתחום השיווק. ומאז הכל היסטוריה.

ניהלתי את תחום האספרסו והפילטר של חברת עלית. איזה תחום כייפי!!  שתיתי קפה, טעמתי קפה, הכנתי קפה, ציירתי בקפה על הלאטה (כן. כן. יש גם אלבום. כאן:  http://bit.ly/Shargil_Coffee )

ניהלתי פרוייקטים מדהימים של פיתוח מוצרים בארץ בסין ובגרמניה. ניהלתי את השיווק של רשת דוכני הקפה (80 סניפים בפריסה ארצית) של עלית, הובלתי את המיתוג מחדש של רשת הקפה של עלית. נסעתי לקטוף קפה בברזיל. הייתי מעורבת בתהליכי מיזוג ורכישה של חברות בקבוצה. ישבתי בקבוצות-מיקוד בפולנית, רומנית וסרבית ועוד מלא דברים מעניינים.

במקביל לקריירה שלי בקבוצת שטראוס, נישאתי לפיני, המאמן מספר אחת בארץ לטיפול בדחיינות.
פיני אימץ את שמי ואני את שמו, כך שנינו נקראים 'שרגיל בן סירה'. וכך נקרא גם יהלי. בננו המשותף. בן רבע לחמש. ילד חכם ומוכשר שמעריץ את להקת כוורת ורוצה לנגן כמו פוגי.

בגיל 40 פרשתי מעבודתי כשכירה. למדתי את התואר השני במינהל עסקים בבר אילן. והקמתי עסק לייעוץ אסטרטגי ושיווקי לעסקים. וזה מה שאני עושה היום בשמחה רבה.
מלווה הרבה אנשים בעלי עסק עצמאי, מרצה במט"י, מובילה קבוצת נטוורקינג עסקי. ואפילו מספיקה לראות את הגן של יהלי בשעה חמש אחרי הצהריים.

מה עוד?
אני חולה על שוקולד ועל קפה. על שעונים ועל אקססוריז. אני יודעת לעשות ג'אגלינג, לפתור ת'קוביה ההונגרית, לצייר על עוגות ועל כוסות קפה ולצייר בכלל, ליצור תכשיטים, ובאופן כללי מסוגלת לעשות ולתקן עם הידיים כמעט הכל.

ציור על עוגה - ואמנות לאטה ארט (ציור על קפה) מיכל שרגיל בן סירה

ציור על קפה (לאטה ארט) וציור על עוגה - מיכל שרגיל בן סירה

נעים להכיר   🙂

This entry was posted in One Man Biz, בלוג, כללי. Bookmark the permalink.